רקע:
התובעת הגישה תביעה להשבת כספים שלטענתה הלוותה לבתה – הנתבעת 2, ולבעלה לשעבר, הנתבע 1, בסך של כ-150,000 ש"ח, עבור מימון דירתם. הנתבעת 1 מקבלת את התביעה, בעוד הנתבע 1 מתנגד לה, וטוען כי מדובר במתנה וכי לא התחייב להחזיר דבר.
טענות התובעת:
התובעת טוענת כי הלוותה לנתבעים סכום של 150,003 ש"ח לרכישת דירה, אותו אמורים היו להשיב בפרק זמן של שנה וחצי. התובעת טוענת כי פרעון ההלוואה היה אמור להיעשות מכספי הנתבע 1 בלבד, שכן הנתבעת לא עבדה, בעוד לנתבע אמורה הייתה להיפרע קרן השתלמות או תוכנית חסכון. לטענתה, רק הנתבע 1 אמור להשיב לה הסכום האמור, בצירוף ריבית.
טענות הנתבע 1:
לטענתו לא חתם על כל מסמך הלוואה, ואף לא היה מודע אליו. למעלה מכך, הצדדים ערכו הסכם גירושין בביה"ד הרבני, אשר כלל התייחסות לחלוקת תמורת הדירה, בו לא נכלל נושא השבת הכספים, וברי כי לא ניתן לדרוש אותם כעת. כן נטען כי מדובר בקנוניה של התובעת והנתבעת 2 כלפיו, לצורך קבלת כספים שאינם מגיעים להן.
טענת הנתבע 2:
הנתבעת 2, בתה של התובעת, מקבלת את גרסת התובעת וטוענת כי הכספים האמורים נתנו כהלוואה בלבד, וכי סוכם כי הנתבע 1 בלבד ישיב אותם.
ביהמ"ש פסק:
קיים ספק רב בדבר האותנטיות של מסמך ההלוואה עליו נשענת התביעה, ולא ניתן ללמוד ממנו כי אכן קיים חוב של הנתבע 1 כלפי התובעת.
הורים נוהגים להעניק לילדיהם מתנות כספיות ואחרות. משנישאים הילדים ומקימים משפחה משלהם, נהנה גם בן הזוג מהסיוע המשפחתי. במקרים בהם בני הזוג עושים שימוש משותף בכספים המגיעים אליהם, הרי שנתינה שכזו אמורה להיות מסווגת כמתנה, אלא אם כן יוכח בצורה ברורה כי מדובר בהלוואה לכל דבר.
על כן, התביעה נדחתה, ונפסקו הוצאות לחובת התובעת.
