ח"י למות רבין, שבעה לאריק אינשטיין. כיכר השוק הומה.
עכשיו גם אריק מת ומתברר שלגמרי לא היה עיוור, כמו שחשבנו. הוא ראה לנו הכל.
זו אותה כיכר מלכי ישראל, שהפכה לכיכר רבין ועכשיו היא כיכר אריק.
חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר. העם אָבֵל, הטלוויזיה מאושרת משמחה. קשת-רשת-שְׁמֶשֶת, כמו שאריק אמר, כשלא היה שָׁר. אתם רואים אותם בדרך לגימנסיה. פיליפיניות עם אחרוני הפלמחניקים ונוער הנרות, בעיר האורות. יצחק ואריק. שור אחרי דור. אחרי מות קדושים אמור. כולם אומרים. גם למי שאין מה להגיד.
יצחק ואריק והנרות הנאהבים והנעימים, שבחייהם ובמותם הטלוויזיוני לא נפרדו.
ב-1987 כתב אריק אינשטיין את "עיתונאי קטן שלי", בבוז לא קטן לחלק מהמקצוע. ב-1987 החלה האינתיפאדה הראשונה. רבין שר הביטחון אמר "לשבור להם את העצמות" ואחר כך רטן "בלי בג"ץ ובלי בצלם", בבוז לא קטן, לצודקים יותר מידי. התכוון שיתנו לו לעבוד. משכתבי ההיסטוריה מנסים להשכיח, שזו הייתה דעתם. לפחות חלק מדעתם.
רבין עשה אחר כך תיקון ענק ואמיץ והלך לאוסלו. התכוון להסכם שלום בכל ליבו, אחרי שהיסס. לעראפת הייתה אמת נוכלת אחרת ונשאר בטרור. יהודי ארור כיוון ופגע בליבו של רבין. דור שלם דרש שלום במניפולציות וגם קדוש עכשיו. בלא פחות מניפולציות.
ועכשיו גם אריק מת ומתברר שלגמרי לא היה עיוור, כמו שחשבנו. הוא ראה הכל.
יצחק הפך לאדמו"ר מאוסלו, אריק הפך למורשת נוצצת-מוצצת מחוף מציצים.
ועכשיו יצחק ואריק מתים. נבוכים, כנראה, מכל הקדושה הדביקה של מחול חסידיהם החדשים-ישנים. טובים בהרבה מכל הנדבקים, בכל צבעי הקשת-רשת-שְׁמֶשֶת.
ורק אריק אחר (שרון) נשאר עצמוני בינינו, להתבונן בנו. שכחנו שעוד חי, לא זוכרים ממתי ועד מתי. נצח ישראל לא משקר כמובן, אבל מביט בתדהמה. אריק ואריק החי-צומח והדומם ממשיכים לצפות בנו. לא מתלוצץ עם רופאיו, אבל מחפש דיאגנוזה לעם ישראל. מה הולך כאן? הוא שואל.
יש רופא בכיכר? יש רופא בטלוויזיה? אפשר להנמיך קצת את שמחת העצב?
