עם מותו של נוח פלוג, שנבחר ליו"ר במקומו של משה זנבר שפרש,עלו מבית הקונפדרציה הציונית בירושלים, המשכן של מרכז הארגונים, קולות לא נעימים מעל ורחשים תת-קרקעיים עוד פחות נעימים. אין בדעתי להיכנס לחרושת השמועות שלוותה את ההתרחשויות במרכז הארגונים. לא שהדבר לא ראוי לאזכור. הוא ראוי גם ראוי, מכיוון שרצוי לחשוף דברים כאלה אם לא בשעתם, אז בשעתנו. אבל תכליתו של מאמר זה מודגש בכותרת שלו: הצורך בעירוי וברענון ובשינוי הנראטיב.
בנושאים חומריים כמו מצוקת ניצולי שואה בערוב חייהם מטפלים גורמים אחרים, בראש אלה " הקרן לרווחת ניצולי השואה". גם "הרשות לניצולי השואה" ויש גם המשרד לגמלאים שגם ידו בנושא. לדעתי יש חסר בטיפול, בלשון המעטה, בניצולי השואה מצד שני הגופים המיניסטריאליים. מרכז הארגונים צריך, יחד עם הבעיות השוטפות, להתמקד יותר ב"עתיד הזיכרון" כלומר בנושא התיעוד וההנצחה הן של השואה והן של ניצוליה, כאשר אלה יסתלקו מבמת החיים יחד עם הבעיות שלהם. בראש וראשונה יש חשיבות בתיעוד תרומת הניצולים למדינת ישראל והטבעת תודעה זאת לדורות. לא רק של דורות ההמשך אלא של כול הציבור ובעיקר הדור הצעיר.
אחד המעשים שמשום מה אנו ממעטים להזכיר בהקשר של תרומת ניצולי השואה למדינה היא היוזמות והפעילות הנמרצת של ניצולי השואה לעצב את הזיכרון לשואה ולגבורה, הן בנרטיב והן במוסדות לתיעוד ונצחה אך בעיקר במערכת החינוכית הכללית והצבאית: משרד החינוך וקצין חינוך ראשי בצה"ל. אלה עשו מעט מאוד, אם בכלל, לתעד ולהטביע את נושא של עשיית ניצולי השואה להקמת המדינה ולשגשוגה.
יש עוד היבט שהמרכז כן חייב לעסוק בו והוא לבחון את הנרטיב של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אני הקדשתי לכך רשומה בבלוגים שלי בעקבות הופעתו של פרופסור דן מיכמן המדען הראשי של "יד ושם", בפני המועצה של המוסד. זאת עקב התהודה של הספר של ההיסטוריון טימותי סניידר bloodlands: Europe between Hitler and Stalin- basic books 2010 - בפרסומו העברי בהוצאה "כתר" 2012: ארצות דמים:אירופה בין היטלר לבין סטאלין. ספר זה עוסק מאוד בשואה אבל מנקודת ראות רחבה יותר, כפי שניתן ללמוד משמו. .ב"בשואה", כפי שאנו רואים אותה, נספו ששה וחצי מיליון יהודים. והיא ייחודית ליהודים. ספרו של סניידר עוסק ברצח 14 מיליון בני אדם, ולא רק על-ידי הנאצים בהנהגת היטלר אלא גם על-ידי הסובייטים בהנהגת סטאלין, ולא רק יהודים אלא הרבה לא יהודים .זאת עובדה היסטורית מבוססת שאין עליה עוררין.
פרופסור דן מיכמן ראש מכון לחקר השואה ב"יד ושם", מדגיש שזאת לא רק כותרת של ספר אלא שהוא מוגש על-ידי החוקר כתפיסה היסטורית. פרופסור מיכמן מנתח אחת לאחת את ההבחנות בין סוגי רצח המוני, מבחינה היסטורית, הגדרה, מונחים, שטחי הרצח, כולל תהיות השוואתיות שאותם לא אביא כאן. אסתפק בהבחנה שהוא מדגיש היטב את ייחודיות השואה. לא אחזור על הניתוח המלא שכן הקדשתי לו רשומה.
הנושא הוא כבד משקל ויש לו שייכות לעתיד הזיכרון. לאמור, לזיכרון השואה, ובקונטקסט הרחב, האוניברסאלי, שיש להדגיש אותה. אני את דעתי הבעתי, ואיני רואה טעם כאן לחזור עליה. אבל אני מזכיר זאת כנושא שחייב להיות על הפרק של הגוף העליון של הניצולים, בבד בד עם הליבון והשיח בציבור ובעולם האקדמי. לעניות דעתי, כדי למנוע את השכחה בעולם, חייבים למצוא את הנרטיב הנכון, אשר מצד אחד, ידגיש את הייחודיות של השואה אבל מצד שני יצביע על הלקחים העכשוויים, של הדורות הבאים, שיש להם עניין רב, בסוגיות כמו הג'נוסייד, רצח מיעוטים וכיוצא באלה מעשי זוועה. וזה אמור לא רק לגבי העולם, אלא גם לגבינו. מלבד היותנו מדינה יהודית אשר קמה על חורבות השואה, אנו שייכים לעולם הנאור ולערכיו, אף שמזמן איבדנו את התואר של "עם סגולה", אם בכלל יכולנו לטעון לכתר הזה.