בכנס השנתי של הוועד המנהל של הנקסוס (ארגונו של שמעון ארם ז"ל), הזמין אורח הכבוד מישראל את כל המשתתפים לפתוח את ספרי התנ"ך שלהם לספר מלאכי.
מלאכי הוא הספר האחרון מבין שנים עשר הנביאים, וכך קל למצוא אותו בתנ"ך (ת-ורה, נ-ביאים, כ-תובים). הגיעו לספר תהילים, הפותח את "כתובים," וחזרו דף אחד אחורה.
ציטט הדובר את שני הפסוקים האחרונים (מלאכי ג':23-24):
"הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא, לפני בוא יום ה' הגדול והנורא."
"והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם. פן אבוא והכיתי את הארץ חרם."
וכאן, הדובר, גרמני במוצאו, איש מדע, נשא דרשה שהסבירה שה"אבות" הם היהודים בעוד ה"בנים" הם הנוצרים, ושעינינו רואות היום את התגשמות הנבואה - יהודים ונוצרים עובדים ביחד למען מטרה משותפת.
יירגן ביולר הוא מנכ"ל השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים. הוא ואשתו הגיעו לארץ לפני עשרים שנה ללימודים מתקדמים במכון ויצמן. הם נשארו לגור בירושלים, שם הם מגדלים את שלושת ילדיהם הצברים-נוצרים.
ביולר אינו יהודי ואינו ישראלי, אך הוא סיפר על בנו הבכור שבא להתייעץ איתו שכן הוא רוצה להתגייס לצבא ההגנה לישראל.
בעוד שאחוז אדיר של הנוער הישראלי-יהודי בארץ לא משרת - וכבר לא צריך אמתלתות, זהו דבר שבאופנה שצבר תאוצה והגיע לממדי מגיפה - הנה נער חדור אמונה שחושב מסיבה מאד לא מובנת שזו חובתו - שזו זכות עליונה.
הנה גרמני, נוצרי אדוק, שבנו הבכור מתכונן להתגייס לצבא של מדינה לא-לו בעוד שכאן ישנם כל כך הרבה יהודים טובים שעדיין לא ביקרו בארץ ולו גם פעם אחת, שכן "מסוכן שם."
ישבתי ובהיתי בנוכחים. כמה ישראלים טובים, מראשי הקהילה ושועיה, שילדיהם ונכדיהם לא שרתו, לא משרתים ולא ישרתו. רובם אפילו לא יודעים קרוא וכתוב בעברית, וגם איני בטוח שהשפה העברית שגורה בפיהם.
ליבי נחמץ: הכיצד לא נבוש? מגיע לכאן זוג שמדינת ישראל אינה מדינתו, ומראה לנו הלכה למעשה מה היא ציונות, בעוד אנו, בין פסטיבל בפארק לאירוע נוצץ בהילטון, מוכרים לעצמנו ולמדינת ישראל "איכפתיות" ו"קשר בלתי ניתן לניתוק" שכל מהותו בנין אדיר מפני השטח ומעלה. אך כל אותה פעילות-לתפארת אינה מעוגנת, וכשתבוא טלטלה עזה, מה ישאר מאותו "ביג ביזנס?" זכרון עשרה מליוני דולרים שהאיש החמישה עשר בעושרו בעולם נתן להפצת התורה והדרך?
הגעתי לאירוע בבורבנק מעודד ויצאתי בוש ונכלם. איך הגענו הלום? אנחנו מצפים שאחרים ילחמו עבורנו. את חיינו אנחנו מעבירים בניכר (הישראלים מחוץ לארץ) ובאשליה שאנחנו חזקים מכל ונתמודד עם כל בעיה בזמנה (הישראלים בארץ). כמה פעמים צריך להוכיח לנו שלא כך הם הדברים?
הנוצרים יעשו! הנוצרים יתייצבו! הנוצרים יושיעו!
נזכר אני בעשרת המכות. אחרי כל אחת מהמכות, הוקשה לב פרעה. כך גם הישראלים בישראל, ממאנים להתעורר, מסרבים לשנות דרכיהם.
מכת לבנון השנייה (טילים חודרי שריון; חמש שנות התחמשות חיזבאללה ונסראללה הצוחק עלינו ממעמקי הבונקר שלו). מכת עזה (אנחנו "מרעיבים" את העזתים, אותם כלאנו בגטו). מכת הפלוטילה (אנחנו רצחנו את "פעילי השלום" הטורקים). מכת הטילים (שמגיעים היום עד ירושלים, תל אביב מכיוון דרום ותל אביב מכיוון צפון). מכת החרם (תנועת ה-BDS). ועוד הרשימה ארוכה, ועוד יד אויבינו נטויה.
שנים על שנים אנחנו פונים לנוצרים בכל עת צרה וצוקה: "בואו להפגין. בואו לתמוך. אנחנו זקוקים לכם. אנחנו משוועים לכספכם." אהבה בלתי-מותנת. הנוצרים מתייצבים. כשאיש לא טס ארצה, בשל הטילים והמלחמה, הם הגיעו. בימים רגילים עשרות מיליונים זורמים מהם - מהמון תרומות קטנות של אנשים שאכפת להם שנאספות פרוטה לפרוטה לממדי מאה מיליון ויותר מדי שנה - ובארץ כבר התרגלו לזרם היציב והאדיר של ארגונו של הרב יחיאל אקשטיין.
יודעים כולם שחלק ניכר מהכסף מגיע מנוצרים משיחיים (אלו שמנסים באופן פעיל לנצר אותנו), והדבר לא מפריע לאף אחד. זוכר אני ארוחת צהריים בה ארחתי אורחים מהארץ. הם סירבו בכל תוקף לקבל כסף מארגונו של אקשטיין, אך הם הסבירו לי שהם מקבלים את אותו הדבק בדיוק דרך הסוכנות.
נזכר אני בסיפור על רב שנכנס לאיטליז, מצביע על בשר ומבקש כריך. "אבל כבודו, זהו קותל חזיר!" אומר לו המוכר, והרב עונה "האם שאלתי לסוג הבשר?"
ראו איזה יופי: החזיר מוכשר על-ידי הסוכנות והופך מטריפה למותר, ועד כמה הוא ערב לחיך! העיקר שתזרים המזומנים ימשך.
אלו ימי המשיח ממש. אין אנחנו צריכים לנקוף אצבע, הכל מוגש לנו מוכן, וללא חיוב. פסטיבל בפרק? "אילנה, תתקשרי לנקסוס ותוודאי שהם (הנוצרים) יבואו בהמוניהם." הפגנה בשדרות ווילשייר מול הבניין הפדרלי או מול בנין הקונסוליה: "נא להודיע ל(אנשי הקשר לקהילה הנוצרית). הם כבר יהיו שם." בלבנון השנייה: "תתקשר לד"ר בילי אינגרם, אנחנו צריכים מטיף שחור שיבוא וידבר למען ישראל."
כך היו פני הדברים, והנוצרים נותנים מכל הלב, לא שואלים, לא מתלוננים, מתייצבים, נוסעים ארצה בעקבות ישו, פועלים ואוהבים. הם עושים את כל שהם עושים מתוך אמונה עמוקה ושלמה, ואנחנו מנצלים אותם ללא בושה, עד תום אנחנו סוחטים אהבה זו.
אני מתאר תהליך שנמשך כמעט שני עשורים. בתחילתו לא הבנו את הנוצרים, דחינו אותם ואת אהבתם. עד מהרה הסתנוורנו מהקלות בה הכל נעשה, וקיבלנו בזרועות פתוחות. מה רע בכך? הם אוהבים ונותנים מכל הלב, ואנחנו נקבלם בזרועות פתוחות ונמלא את כל הכלים הריקים שהצבנו מסביבנו עד סובא.
הנה, גילפורד ודיאן גלייזר מבורלי הילס מימנו נסיעה של תשעים פסטורים לטינים לארץ. הוביל אותם פסטור גים טול, ידיד אמת של ישראל. מי קיבל את פניהם בירושלים הבירה? קונסול ישראל לשעבר בחוף המערבי, יקי דיין, שהיום הוא נשיא הנקסוס ("בשלט רחוק"). כמה יפה הוא מדבר. הוא "הקונסול לשעבר," הוא "נשיא הארגון," הוא שדבריו כה נעימים למשמע האוזן, ערבים, מסתלסלים בזמירות.
אך מה קורה ביום-יום? האם אנחנו טורחים להושיט יד ל"אחינו" הנוצרים בשגרה? כשאנחנו לא זקוקים להם שיעמדו לצידנו? כשאנחנו לא מצפים לתזרים מזומנים, חלק מהמתת (offering) עליו הם מצווים (אותה צדקה שגם אנחנו מצווים לתת, אותו מעשר בדיוק; נחשו מאין זה מגיע - הכל מהתורה שלנו - והם מיישמים זאת בחרדת קודש, כחלק מאורח חייהם).
בשנתיים האחרונות השתנו הדברים מהקצה אל הקצה, אך זו רק תחילת הדרך, ואחרי חריש עמוק יש לטפל, להשקות, לדשן, לבער עשבים שונים, למגר חיות שונות ומזיקים, ולהשקיע יזע ויגע ועבודת כפיים.
חריש עמוק
דיויד סיגל, הקונסול הכללי של מדינת ישראל בחוף המערבי, נמצא באמצע דרכו, וראו עד כמה השתנו פני הדברים. הקונסוליה שוקדת באופן קבוע על הקשר עם הנוצרים לקהילותיהם השונות.
באופן קבוע, מוזמנת קבוצת פסטורים (אנשי הקבוצה משתנים מדי פגישה לאפשר חשיפה גדולה ככל האפשר) לקונסוליה. הקונכ"ל מתפנה מכל תעסוקה אחרת ויושב לתדרוך ולשיחה עם הפסטורים.
למי מאתנו שלא היה אף פעם בקונסוליה (זהו ביקור לארץ ישראל, אך נסיעה מקומית בלבד), או שכל חשיפתו היא עם אנשיו של הקונסול הקונסולארי דני גדות ("כמה טוב שבאת הביתה"), נבצר יהיה להבין את המשמעות והחשיבות של פגישות אלו.
הנוצרים מוזמנים כאורחי כבוד לקונסוליה ונפגשים באופן אישי עם הנציג הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי. אין הפרעות. נציגי קונסוליה נוספים משתתפים גם הם, ויושבים הם בלי להכנס ולצאת, ללא טלפונים ביד והתכתבויות או קריאה בזמן הארוע. לכאורה אין דבר חשוב יותר מאותה פגישה. העולם עומד מלכת. הלב פועם בחוזקה. ההרגשה נפלאה. הקונכ"ל מתדרך. ניתן לשאול שאלות כואבות, חשובות. לזרוק רעיונות לחלל האויר ולדעת שמאזינים לכם וגם יישמו חלק מהרעיונות, יבצעו הלכה למעשה.
והחשוב מכל - ישנה המשכיות.הייתה פעם קודמת ותהיה פעם נוספת.
הנוסח הרגיל של פעילות "פגע וברח" או להשתמש בבן אדם או בקבוצה של אנשים כמו סמרטוט רצפה ולזרוק את אותה סחבה לאחר שימוש אחד, לא קיים כאן. כאן ישנה הושטת יד של דיויד - ושל מדינת ישראל כולה - של כל אחד ואחת מאתנו - לנוצרים:
בואו והכירו אותנו.
בואו ונבנה גשר ביחד. ואחריו עוד אחד ועוד אחד.
בואו ונחזק את חומות ציון ירושלים, נעמוד כולנו כחומה בצורה, נהיה השומרים על חומותיך ירושלים ביחד. לא ננום ולא נישן - אנחנו ואתם ביחד.
כמו מפקד טוב שאומר "אחרי!" כך גם דיויד ואיתו הקונסוליה כולה, הצוות של כמה עשרות אנשים מהבכיר עד הזוטר, מהזוטר ועד לקונכ"ל. כולם נוטלים חלק בעשיה, באותה גישה חדשה.
הנה גישה רעננה, אדירה: אנחנו לא נבוא אליכם בשעת צרה ונבקש את עזרתכם. ממילא אתם מתייצבים גם אם לא נבקש. אנחנו, ביום-יום, נגיע אליכם, נושיט את ידינו לשלום, באחווה ובאהבה, ונגיד לכם תודה!
נזמין אתכם לקונסוליה, ונגיע אליכם, מרחק נסיעה קצרה כארוכה. נצא לדרך. נעמול. לא נשב בחיבוק ידים. זהו לא האולימפוס, ואנחנו לא אלים. אנחנו ישראלים המייצגים את מדינת ישראל שאתם כל כך אוהבים, וברצוננו להכיר אתכם, להוקיר את פועלכם, ולהיות אתכם בקשר מתמיד.
לכן יש לנו נציג, בחור צעיר ומוכשר ביותר, צנום וגבוה, אנרגטי ומחייך. ראו - הנה הוא שם, סובב בין כנסייה לכנסיה, בין קבוצה לאחרת: אני ג'שואה, הנוצרי היחיד (במשרד החוץ של מדינת ישראל!) העובד ומייצג את מדינת ישראל! עם ראש מורם, בגאווה רבה (ובה בעת בענווה מהלב) הוא אומר זאת, מצביע על החשיבות שהקונסוליה רואה בעבודה השוטפת עם הנוצרים.
יש מי שיגיד מיד "אך הוא צעיר, וחסר ניסיון, והוא לא יהודי וגם לא ישראלי." אכן ואכן, אך בקונסוליה-של-דיויד אף אחד לא עובד לבד. זהו לא מרוץ של התקדמות אישית. זוהי עבודת צוות, וצוות נמדד לפי כל החוליות - החזקות והחזקות יותר.
ג'שואה הויט עושה את עבודת השטח בשוטף, אך גם סגן הקונכ"ל ירחיק לכת להשתתף בארועים בכנסיות רחוקות כקרובות, וכך גם הקונכ"ל ועוד אנשי צוות נוספים. בתחילה אולי זה נראה כמטלה וכטרחה, אך היום הם כולם - כאחד - מאוחדים ומבינים את חשיבות העניין. נראה לי, כמשקיף מהצד, שהם גם נהנים ממה שהם עושים, וזוהי הנוסחה - לפי אבי - להצליח בדרך!
שליח מדינת היהודים
פעילות הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס עם הקהילה הנוצרית היא עבודה מפרכת, מתמשכת, שאינה מתחילה ומסתיימת באירוע אחד.
צריך שיהיה לכך תקציב, ואולי מן הראוי שכפי שקם פילנטרופ אחד ונתן עשרה מיליוני דולרים להפיץ את משנת הישראלים-אמריקנים, יקום פילנטרופ מקומי אחר ויגיד: בואו נשקיע בפיתוח הקשרים עם הנוצרים. חשובים הם לנו עד מאד. אין צורך בעשרה מיליונים, והפעילות עם הנוצרים היא פעילות יום-יומית, מתמשכת, שאינה מסתיימת. זוהי פעילות שקטה, צנועה, ללא ארועים נוצצים, ללא יינות יקרים, ללא טיסות במחלקה ראשונה. זוהי פעילות של חריש עמוק, פעילות חקלאית.
ספר תהילים, פרק קכ"ו, פסוקים 5-6, מסכם זאת כראוי: "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע. בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו."
וזה בדיוק מה שמדינת ישראל צריכה לעשות: למנות נציג, "שגריר" (לא איש משרד החוץ) לעולם הנוצרי. אותו נציג רשמי, כשמדינת ישראל מאחוריו, צריך ללמוד טרם צאתו לשטח, קצת מהפעילות שקורה כאן בלוס אנג'לס. ללמוד וליישם הלאה, בכל רחבי העולם, שכן הפעילות עם הנוצרים אינה מסתכמת בחוף המערבי של ארה"ב בלבד.
כאן התחילה הפעילות ע"י שמעון ארם ז"ל. לצידו התייצבו רבים (ואמנה רק מספר מהקבוצה שהקימה את הנקסוס): ניוט בקר ז"ל, סי פרומקין ז"ל, עטרה מונט ז"ל, אבי, ד"ר יוסי בוסל ואני, מיכצ'ה אבידן, ד"ר דרל טמקין, נילי אקרשטיין, וקבוצה שלמה של נוצרים. מאז עבר עשור ומחצה, ודברים רבים השתנו. היום מבינים כולם את חשיבות העבודה עם הנוצרים, אך עבודה בפועל, בצורה שתניב פרות לשנים רבות, קשה עדין למצוא.
רבות יש לנו ללמוד מהנוצרים, שלקחו משלנו (אותה "ברית ישנה" ואותו רב יהודי שנהיה עבורם בן האלוהים) ולא שכחו שבלעדינו, גם להם אין זכות קיום. עומדים הם לצידנו באמונה שלמה ובמסירות עליונה. אנחנו, חוגגים.
כמה טוב שהגענו הלום, וישנו גוף הרואה ומכוון, המסתכל ומבין ומיישם, גוף שהוא כולו מדינת ישראל.
לפיכך, כבוד הקונכ"ל, חייבים אנחנו לך תודה.
מלאכי
מלאכי פרק א' פסוק 11 אומר: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, כי גדול שמי בגויים אמר ה' צבאות".
לשנים עשר ספרי הנביאים ניתן סימן "כי שרית עם אלוהים." וחציו "לכן בגללכם ציון שדה תחרש." הנוצרים שורים עם האלוהים, ומזכירים לנו במעשיהם את שעלינו לעשות. האלוהים הוא האלוהים שלנו, והמחויבות היא שלנו, לא שלהם. המדינה, מדינת ישראל בארץ ישראל, גם היא מדינתנו. אנחנו לא "ישראלים אמריקנים" או "אמריקנים ישראלים" או "יהודים באשר הם." אנחנו ישראלים, והנטל על כתפינו. אומנם טוב לנו פה, וכבר התרגלנו לאשליה שפה זה "כמו בארץ," אך לא כך הוא.
התנתקנו. ילדינו ונכדינו כבר אינם קשורים למדינת ישראל. אנחנו אולי היינו ישראלים, אך הלאה לא העברנו זאת. העובדה היא שילדינו ונכדינו גדלים בלוס אנג'לס ובניו-יורק. בבוסטון ובשיקגו. בקנדה ובאוסטרליה. בכל מקום חוץ מאשר בארץ.
הם, הנוצרים, שורים עם אלוהים, בשבילם ירושלים היא בירתנו הנצחית. הם יודעים שלנו יש זכות ללא עוררין, קשר מיוחד עם הקב"ה שאין כמותו אפילו להם.
בפועלם הם מזכירים לנו שהמחויבות עלינו ושלנו היא, לא שלהם, וכמה טוב שהאירו את עיננו וקם מנהיג שבזכותו "ציון שדה תחרש." הנה מוביל הוא את המחרשה באותו חריש עמוק, ואנחנו צועדים אחריו.
הנה מה טוב ומה נעים שהגענו הלום.