מותו של אלוף (מיל) דני מט הביא לגל של מאמרים ומשדרים בכלי התקשורת שספדו לו והציגו אותו כמפקד אגדי, אמיץ ונועז במלחמות ישראל שתרם רבות לביטחונה של המדינה.
לא בכדי דיבר עליו שר הביטחון משה (בוגי) יעלון בסופרלטיבים כאשר אמר: "דני היה שייך לדור הנפילים. הוא היה עבורי ועבור מפקדי צה"ל סמל למפקד, לוחם ואדם מופתי שהיה שותף פעיל לעיצוב דמותו של צה"ל, מורשתו ורמתו המוסרית".
על דני מט סופרו במרוצת השנים סיפורי גבורה רבים שהחלו בהיותו בגיל 16 כאשר התגייס לפלי"ם (הפלוגה הימית הפלמ"ח). בין השאר סופר כי במתקפה על גוש עציון במלחמת העצמאות היה מט מוצב בעמדת מקלען שתפקידו היה לנסות לעצור את הכוחות המסתערים. כאשר מאות ערבים התקרבו לעמדת המקלען שלף מט רימוני יד, חילץ את נצרתם בפיו והשליכם לעברם תוך שהוא יורה בידו השנייה במקלע.
במלחמת יום הכיפורים פיקד מט על מבצע צליחת תעלת סואץ שהביא למהפך במהלכה של המלחמה עקובת הדמים.
לימים אמר מט על המבצע: "מעולם לא הרגשתי באחריות כבדה כמו באותו לילה. הבנתי שעיני כל העם נשואות אלינו ולא רציתי לגרום אכזבה".
אחרי שמט פרש מצה"ל בשנת 1982 הוא התמנה כנציב קבילות החיילים תפקיד שהיה תפור על-פי מידותיו כמי שטובתם של חיילי צה"ל עמדה לנגד עיניו תפקיד שבו שימש עשר שנים עד לשנת 1992.
היכרותי האישית הראשונה עם מט המזוקן הייתה בשנת 1992 זמן קצר אחרי פרישתו מהתפקיד כאשר קיבל יחד עם אורה נמיר, עו"ד
מרדכי וירשובסקי המנוח ו
משה נגבי את "אות אמיתי" עמותה שפעלה למען המנהל תקין וטוהר המידות שקדמה לאומ"ץ.
היה לי הכבוד להימנות על מייסדי העמותה ולשמש כיו"ר המזכירות שלה.
רגישות לאבחן שינויים
בנימוקי חלוקת הפרס קבע חבר השופטים בין היתר: "אלוף (מיל) דני מט מילא את תפקיד נציב הקבילות כשמאחוריו 50 שנה כמעט רצופות באחת התקופות הקשות בתולדות המדינה בכלל וצה"ל בפרט: מלחמת לבנון ולאחריה האינתיפאדה המתמשכת... אין ספק כי תבונתו ורגישותו לאבחן את השינויים שחלו בנורמות הביטחוניות נתנו בידיו את הכלים הנכונים להתמודד בהצלחה מרובה עם תפקידו האחרון ובכך הוסיף נדבך ואמות מידה מחייבות לשמירת המנהל התקין בצה"ל".
זמן מה אחרי האירוע נתמנה מט כיו"ר קרן ליב"י שעסקה בגיוס תרומות למימון פרויקטים ביטחוניים שבו שימש בהתנדבות 15 שנים.
נקודת המפגש השנייה שלי עם דני מט נשאה כבר אופי אחר. חבר משותף שלנו העיתונאי המסורתי המנוח שמחה אהרוני שהיה בעבר איש מוסד וקצין בכיר בחיל האוויר נהג לכנס בביתו מדי שבת אחרי התפילה לשיחות בענייני היום את חבריו הקרובים וכמה ממתפללי בית הכנסת.
מדי פעם היו מגיעים אורחים מזדמנים מסוגו של
בנימין נתניהו שהגיע עם עסקן הליכוד הוותיק אברהם אפל (אביו של הקבלן דודי אפל המרצה בימים אלה עונש מאסר על מתן שוחד). דני מט ואני היינו אורחים קבועים במפגשים הללו. לעיתים הביא אתו את רעייתו שגם היא ביקשה להיות מעודכנת.
מעולם לא סיפר מט על המבצעים הצבאיים שבהם נטל חלק ולא הציג עצמו כלוחם נועז או גיבור ונהג כאזרח מן הישוב. דיבורו השקט העיד על אדם תרבותי, מאופק ושקול.
בנוסף לשיחות הכלליות היו לנו שיחות בארבע עיניים. הוא התעניין במאבק שלי נגד השחיתות שניהלתי בו-זמנית בעבודתי העיתונאית ובאמצעות עמותות שפעלו למען טוהר המידות ("אמיתי" ואחר כך אומ"ץ). מט נחרד מהגאות של השחיתות השלטונית ומשוד הקופה הציבורית בהזדמנות מסוימת העיר באזני: "לא האמנתי שאלה יהיו פניה של המדינה" בהקשר לכך הוא נקלע פעם לעימות פנימי בין ליב"י לבין האגודה למען החייל שהצטיינה בתשלום שכר גבוה ובהוצאת מופרזות. הוא לא הבין מדוע יש כפילויות שבגינן יורדים לטמיון כספי תרומות.
בגלל יושרו הקיצוני של מט והביקורת שמתח על בזבוז כספים וכפילויות היו כאלה שרצו לשחרר אותו מתפקידו אבל הוא התעקש להישאר.
אומ"ץ נכנסה ביוזמתה לתמונה והתריעה בפני
מבקר המדינה על תופעות פסולות במערך גיוס תרומות לחיילי צה"ל.
פעם התבדחנו. סיפרתי לו שאני חובב משחק שח והמנצח במשחק זה הוא מי שעושה מהלך הקרוי "מט" ליריבו במשחק. דני השיב בנימה של הומור: "כנראה שהשם שלי מחייב אותי".
לפני שלוש שנים נפטר שמחה אהרוני והמפגשים פסקו, זמן קצר לאחר מכן חלה מט. הפעם האחרונה שפגשתי את דני מט הייתה באירוע שהתקיים בתל אביב. העלינו זיכרונות על הפגישות בשבתות שהיו כל כך חסרות לנו, בתום השיחה אמר לי: "המושחתים אף פעם לא נעלמים. במקום כל אחד שנפש מופיעים שני מושחתים חדשים אבל אל תתייאש ואל תפסיק. זו המדינה שלנו וצריך לשמור עליה".
לגבי זו הייתה מעין צוואה.
נהוג לומר שאין אדם שאין לו תחליף. אני מתבונן כה וכה ולא רואה סביבי דני מט שני.