פעם היו רק מעט עלונים בבית הכנסת. קראנו קצת מזה וקצת מזה, תוך כדי דרשת השישי של
הרב, שרק רצה לומר דבר קצר וזה לקח לו רבע שעה עד שהוא הגיע לדבר על פרשת השבוע בכלל. קראנו את זה בין עליה לעליה, בזמן שבירכו את העולה לתורה ואת חמותו, גיסתו, ואחותו- של השכן כמובן.
קראנו את זה, בזמן שהחזן החליט להאריך ולהאריך לפייט, לא פחות ולא יותר. ככה זה שבכל בית כנסת ממוצע חצי מהמתפללים חושבים שהם פייטנים, ו
החצי השני רוצים להיות פייטנים.
התפילה נמשכת ונמשכת, ואני כמי שסובל מסוג של בעיית ריכוז, מתחיל לחפש לעצמי אפיקים אחרים, שמצד אחד יחזיקו אותי ערני, ומצד שני גם יתרמו משהו להשכלתי. והתנאים הללו צריכים להיות כאלו שמאפשרים גם קריאה בבית כנסת שהרי לא חשבנו להביא איתנו את מוסף השבת של
הארץ. בדיוק כאן נכנסים העלונים האלו. בהתחלה הציבו אותם על כיסא בודד, אחר כך בתיבה מיוחדת, לכך ועכשיו מקצים להם שולחן שלם.
העלונים האלו פתרו בעיה לא קטנה. ההורים שאמורים היו להכין משהו לומר בשולחן השבת לא ממש מצליחים לעשות זאת, אם מפאת קוצר הזמן, ואם מפאת חוסר הסבלנות לקרוא וללקט אמרות נבחרות. לא עוד. העלונים האלו פתרו את הבעיה, והם מביאים את דברי התורה מתומצתים ומסודרים ישר להגשה לשולחן השבת.
לנו זה נדמה כאילו העלונים האלו היו כאן מאז ומעולם, אך הכותב שאול מייזליש מזכיר שהתופעה הזו החלה רק לפני פחות משלושים שנה. העלון הראשון היה עלון "שבת בשבתו" של הד"ר יצחק אלפסי ומזוהה עם תנועת המזרחי, ולאחריו "שיחת השבוע" המיוחס לחב"ד ומודפס במאתיים אלף עותקים רק בעברית. העלונים מסווגים לפי כותבים. יש את אלו שכותבים על יש"ע עכשיו, ואלו מדברים על גאולה. אלו מדברים על שמאל וימין במעטפת תורה, ואלו מדברים על רבי כזה או אחר.
יש גם את אלו שמנסים "להתנער" מהעלונים המזוהים פוליטית או מגזרית ומבקשים לתת לנו משהו אחר. סיפורי צדיקים וחידונים לשבת. ואלו ואלו יוצאים וחוזרים שבת או שתיים אחרי, לשולחן ממנו נלקחו, לטיפולו של הגבאי. אלו העלונים שאחראים ללא מעט ויכוחים בין חברי הוועד בבתי הכנסת. זה אומר לא להכניסם יותר וזה אומר מה נעשה והציבור דורש? ומיד מתכנסים, ומחליטים להתפזר וללכת לבחירות כדי להיבחר שוב.
אחר כך גילו מי שגילו, שזה לא עסק רע. אפשר לעשות כסף טוב מפרסום בעלונים האלו. מה כתוב בהם? זה קצת פחות משנה. לא פעם אני מוצא את עצמי עובר על עלון כזה, ומגלה שאין בו שום דבר שקשור לדברי תורה. יש שם פרסומים, בעיקר פרסומים, וטורים של אנשים שמהרהרים בקול (או בכתב) על נושאים שונים. יש גם כמה טורים של רבנים בנושא פרשת שבוע והגיגים שונים, אבל הטון המרכזי של העלונים האלו זה בעיקר פרסומים. אז איך זה מותר בהכנסה לבית הכנסת? הרי אף אחד מאיתנו לא חושב לקרוא
עיתון בבית כנסת, אז למה העלונים האלו כן?
הפתרון נמצא כמו תמיד בשורות הקטנות. שם כתוב בקטן "לא לקרוא בזמן התפילה". וכך כמו הרבה בעיות אחרות יצאנו ידי חובת כל הדעות.
ומסתבר, כי כבר יצאו רבנים בכירים במגזר החרדי לקראת חגי תשרי שעברו, נגד העלונים האלו וקראו להם "מכשול הגדול בכוונת התפילה".
ואם בעלונים עסקינן, מישהו יוכל לומר לי היכן נעלם עלון "גנזי המלך" שמשויך לרב (או רבי) אמנון יצחק? האם הבחירות האלו גרמו לו להפסיק להוציא אותם? חשבתי שלמישהו כמוהו שנלחם מלחמת חורמה בכל מה שקשור להגדלת התורה והאדרתה, צריך יותר מבחירות, כדי לגרום לזעזוע כזה משמעותי אצלו.
בכל אופן מסתבר שערימות הגניזה הולכות וגדלות, ושפות שונות התערבבו בין העלונים האלו- אנגלית ורוסית צרפתית והודית. וכבר יצאו גבאים וועדים שונים בבקשה לציבור, שלא להביא אליהם את ערימות הנייר האלו.
הרב דוב ליאור- רבה של קריית ארבע- יצא בפסיקה מלפני שנתיים וכתב כי "כי אין צורך להשליך את עלוני שבת לגניזה, אלא לפחי מחזור נייר כמו אלו של חברת 'אמניר'. עם זאת מדגיש הרב בפסיקתו כי תפילין ומזוזות שנפסלו או יצאו משימוש ימשיכו להיגנז בדרך הרגילה".
אני מבחינתי, מחזיק בדעתו של הרב ליאור וסבור שחלק גדול מאוד מהעלונים האלו, אין מקומם בבית כנסת ואם כן, הם יכולים לתרום משהו, אם לא להשכלה, לפחות לקופת המחזור, ובכך למנוע גיזום של עוד יער גשם אי שם. העלונים שכן ראוי שיכנסו לבית הכנסת, מוטב אולי שיעשו הסכם בניהם ויאגדו את עצמם בחוברת אחת, שתמנע מאיתנו להתפזר עם כל כך הרבה דפים. הם כותבים המון על אהבה ואיחוד, מעניין לראות אותם מוכנים להתאגד לחוברת אחת.