שיעור ההצלחה הממוצע של טיפולי פוריות בישראל הוא מהנמוכים בעולם. הרבה פחות מהעולם המערבי והוא נמוך אף ממדינות העולם השלישי.
את הסיבות לכך אין לחפש בתחום הרפואי, אלא בכלכלי. שיטת המימון של המדינה מבוססת על תגמול לפי כמות טיפולים, ללא שום קשר להצלחה. מדי שנה מחולק התקציב האדיר שמקצה המדינה לטיפולי פוריות, בסדר גודל של חצי מיליארד שקלים, בין קופות-החולים, בהתאם למספר הטיפולים שביצעו בשנה שלפני-כן. אין שום קשר לאחוז ההצלחה או למספר ההריונות המוצלחים - רק למספר מחזורי הטיפול.
התוצאה היא שכל קופת-חולים מתאמצת לעשות מקסימום טיפולים בכל שנה כדי לזכות בהקצבה מוגדלת בשנה שלאחר-מכן - יצליח או לא יצליח, זה הרבה פחות מעניין. כך מתבזבז הון אדיר על טיפולי סרק, שלגבי חלקם ברור מראש שהם לא יצליחו וזוגות עוברים מסלול ייסורים לחינם. אין כאן רעים או אשמים. כל אדם או ארגון רפואי, פועלים באופן טבעי לפי האינטרסים שלהם. הבעיה היא ב"שיטה" שמתגמלת בדרך לא נכונה.
המערכת הרפואית בישראל חסרה את הדבר הבסיסי לצורך שיפור המצב - מסד נתונים אמין ומדויק על הנעשה בתחום הפוריות. במדינות אחרות יש חובה בחקיקה לדווח על כל מחזור טיפול למרכז מידע. אצלנו הדיווח נעשה בשיטות מיושנות על-גבי ניירות בלי כל חובה חוקית, כך שאיננו יכולים לסמוך על רמת הדיוק של הסטטיסטיקה.
העיוות הכלכלי בא לידי ביטוי גם במהלך הטיפולים עצמם, כשהמערכת מעדיפה לבצע בדיקות שבהן יש תגמול אישי לרופאים. כך למשל נשלחות נשים רבות לבצע היסטרוסקופיה (הסתכלות לתוך חלל הרחם) ורק מעטות לבדיקות אחרות המתאימות יותר לבירור עקרות, אך אינן מתגמלות את המבצע (כמו צילום רחם המפיק מידע רב בהרבה על-פני היסטרוסקופיה). למרבה הצער, הדור החדש של מומחים חונך לא נכון ושיטת עבודה הפסולה הזאת הפכה לנורמה והונצחה כסטנדרט הזהב של תחום.
אי-אפשר לשחרר גם את בני-הזוג מאחריות מסוימת. כשאנו קונים מכשיר חשמלי יקר או רכב, נדאג לאסוף מידע ממקורות רבים ולא נלך בעיניים עצומות אחרי איש המקצוע הראשון שנקרה בדרכנו. בתחום הפוריות ממעטים לרוב בלימוד מקצועי של החידושים בתחום ובדיקת חלופות. ייתכן שהסיבה לכך שנדמה שהטיפולים הם חינם (למרות שבפועל הם עולים הרבה מאוד כסף, זמן ומחיר נפשי ופיזי).
