מתחת לתקרת הזכוכית, בדרכן של נשים לצמרת, נמצאת רצפה חלקה וקרה. המהמורות בדרכן לפיתוח אישי ומקצועי, לקידום וצמיחה אישית, הן מגוונות ומתוחכמות. לפעמים שמים להן רגל בעת שהן רצות, אבל עם זה הן כבר למדו להתמודד. הן מחליקות, נופלות, נחבטות, שמות קרח, ובדרך כלל ממשיכות, מחוזקות ונחושות יותר. הבעיה היא עם המכות היבשות. אלה, שנשים חוטפות בראש כשהן מעזות לקפוץ למעלה. זה כואב, אבל אין סימנים. המניפולציה הסמויה מן העין היא המסוכנת יותר.
קחו, למשל, את "נבחרת הדירקטורים" של הרשות לחברות ממשלתיות. האמת היא, שאף פעם לא שאפתי להיות דירקטורית בחברה ממשלתית. למה? כנראה שפשוט הייתי עסוקה מדי. מה העסיק אותי כל כך עד שטחו עיניי מלראות את הג'וב הנחשק הזה? ובכן, דברים של מה בכך. תואר שלישי, למשל. שנים של למידה, מחקר, תוך דרישה לרמה גבוהה של חשיבה, מקוריות והרבה קריאה. בעיקר באנגלית. או, הקמה של חברת יעוץ ארגוני, למשל, וניהולה במשך יותר מעשור. שנים של יזמות עסקית, התמקצעות, הקמת צוות, מיתוג ושיווק, תמחור ודאגה לרווחיות בצד מתן שירות מקצועי. או, יעוץ לעשרות רבות של מנהלים בתפקידי מפתח בארגונים, למשל. בגיבוש אסטרטגיה, בצמיחה ארגונית ואישית, בפיתוח כישורי ניהול. בקיצור, הייתי עסוקה מדי והמשרה הכה נחשקת של דירקטור מטעם הציבור איכשהו לא הייתה חלק ממאגר האתגרים המקצועיים בחיי.
עד לפני כשבועיים. פוסט אחד בפייסבוק לכד את עיניי. מישהי הזדעקה, שרק אחוז קטן של נשים הגישו מועמדות לנבחרת הדירקטורים של רשות החברות הממשלתיות. קראתי, והופ... הפעמון הפמיניסטי הסמוי הצטלצל... ושאלון אינטרנטי טרחני להפליא בצירוף קורות 56 שנות חיי, נשלחו לדוא"ל אלמוני שנקרא "נבחרת". מילאתי, התמתחתי, והרגשתי גאווה בנכונותי לתרום מזמני ומכישוריי לטובת מדינתי ומגדרי.
נספח ד'
התשובה מ"נבחרת" הגיעה בדוא"ל לאחר שלושה ימים. פרסומים בתקשורת הצביעו על כך שלמעלה מ-13,000 איש ואישה הגישו מועמדות. בהנחה, שברשות החברות הממשלתיות עובדים 8 שעות ביום, ובחישוב גס, השאלון שלי זכה ל-6.6 שניות של עיון מעמיק ויסודי. נו טוב, זה באמת לא הוגן מצידי. יש להניח שלטובת העניין גויסה חברת השמה, ששם עובדים יותר אנשים ויותר שעות ביום. יש מצב שזכיתי אפילו לדקה שלמה של תשומת לב.
קראתי בתשומת לב את הדוא"ל. לקח לי יותר מדקה להבין. אמנם, עברתי את המיון הראשוני, אך בשל כמות הניגשים הגדולה, נפלתי בקריטריונים הנוספים שגובשו. ואם אני ממש מוכרחה לדעת ממה קיבלתי את המכה בראש, אני יכולה לעיין בנספח ד'.
אז קראתי. היטב. בתשומת לב ובדקדקנות.
מה חשוב? הכמות. הרבה ובגדול: לפחות עשר שנות, תקציבי ענק, הרבה עובדים. מה לא חשוב? האיכות. הכישורים. ההצלחות. היושרה, השכל הישר, הערכיות, המידתיות. לצורך הדוגמה - מנכ"ל שהצליח תוך עשור לדרדר חברה גדולה ומצליחה למצב של כינוס נכסים, הנו מועמד ראוי שעומד בקריטריונים של נספח ד'. זה שהחולה מת לא ממש רלוונטי לעניין.
תקרת הזכוכית
ואיך זה שייך לתקרת הזכוכית?
היכן שמחפשים כמות או גודל, לנשים יש בדרך כלל בעיה. הן יוצאות לשוק העבודה, בממוצע, שנים לאחר גברים. הן מוכנות לעיתים קרובות לוותר על תפקידים ניהוליים בכירים לטובת דרגי ביניים, כדי לתמרן בין בית לקריירה. הן רצות מהעבודה בשעה שש בערב, כדי להספיק לראות את הזאטוטים איזה שעה, לבשל ארוחת ערב לבעל המנכ"ל, ולגהץ לו חולצה לישיבת הדירקטוריון שתתקיים מחר. ולהזמין רשימת קניות באינטרנט, ולהשאיר פתק למטפלת ולעוזרת, להספיק לאסיפת הורים, ולקנות מתנות ליום הולדת של הקטנה בגן. ולהרים טלפון להורים שלה ושלו לשאול מה נשמע. אבל מולטיטסקינג לא נכלל ברשימת הדרישות מדירקטור בחברות ממשלתיות. גם לא חריצות.
נשים רבות, מוכשרות, אינטליגנטיות ומוצלחות, פונות בכלל למקצועות הסיעוד, ההוראה, ההדרכה או הייעוץ. לאלה אין סיכוי בנספח ד'. נשים רבות, דעתניות, חזקות ואסרטיביות, מוותרות במודע על קידום מקצועי, כדי למזג בין קריירה למשפחה ולשמור על שלום-בית. לפעמים גם כדי לא לאיים על העזר שכנגדה. נשים רבות פותחות עסקים זעירים. במו עשר אצבעותיהן. ללא מינוף. וחלקן מצליחות מאוד ללא יומרת התרחבות. לכל אלה - טובות, חכמות, כישרוניות ומוצלחות - אין סיכוי מול מנהל בכיר שלקח לו עשר שנים לדרדר מפעל גדול, תוך הפעלה כושלת של עשרות עובדים ותקציבי ענק שהפכו לחובות ענק.
לשר האוצר שלנו, נטול התואר והניסיון הניהולי, אין כמובן סיכוי לעמוד בקריטריונים של נספח ד'. אפילו לא של נספח ג'. אבל השאלה היא האם לאשתו יש. האם לליהיא לפיד, המוכשרת, העיתונאית, והסופרת, יש סיכוי להתקבל למשרת דירקטורית. "אני לא יכולה תמיד להיות נהדרת" קראה לפיד לספרה האחרון. את נהדרת, ליהיא, אבל דירקטורית בחברה ממשלתית ככל הנראה לא תוכלי להיות. לא כל עוד מתקיים נספח ד'...
