מוזאון ארץ ישראל מארח עד 21 בינואר 2014 תערוכה, הכוללת מבחר צילום העיתונות העולמי ת"World Press Photo" עם מיטב צילום העיתונות המקומית. בשתי התצוגות משתתפים צלמים מהארץ וצלמים מהעולם, המציגים רצף אירועים בתמונות נבחרות מהשנה החולפת בנושאי טבע וסביבה, שלום ומלחמה, מדיניות וחברה, ספורט מצגות מולטימדיה ועוד.
התמונה, שמטלטלת כל צופה בתערוכה, תופסת אותו כבר בכניסה זו תמונתו של הצלם נתן דביר. זו תמונה שאינה נותנת לכל מי שנכנס לאולם להישאר אדיש. גם אם אני מסויג מהאמיתות הפוליטיות של המצולם בתמונה, המתנחל בישוב חומש בצפון השומרון, אני כואב את אסונו, כשהוא לופת את מעקה מרפסת ביתו המאוים העומד לעלות בלהבות.
אישית אינני מוצא בתמונת להבות האש בחומש את האמת הדתית של המתנחל טרם הפינוי. מצאתי עצמי מול תמונת-מַרְאָה מרטיטת לב כל אדם, הקוראת לי ולכל הצופים בה לראות את הסכנה הקיומית, המרחפת על חיינו בארץ הזו כל עוד אנחנו נמשיך להיות עם כובש. זו האש המצביעה על האימה הקיומית שלנו.
ברשימה זו אני פוסח על צילומים מרחבי העולם. אני תוחם את עצמי רק לנגיעות קלות באותן תמונות, שלצערי, אנחנו כחברה מבקשים לא לראות את המראות ולא לשמוע את הקולות המזנקים מתוכן ותובעים מאיתנו לנקוט עמדה.
הצלם גד סלנר לוקח אותנו באמצעות שש תמונות לשוטט בשולי החברה הישראלית, כפי שהם משתקפים בתרבות הכדורגל של הליגות הנמוכות. שש תמונות של אנשים, נופים, עזובה יחד עם גאווה של מקום במגרשי כדורגל מוזנחים בדימונה ובכבול, בית דגן וכפר כנא.
הצלם אורן זיו לוקח אותנו דרך 8 תמונות לסיפור כואב של 12 קהילות בדואים בדרום הר חברון, שחיו שם עוד טרם המלחמה בשנת 1967. ישראל הכריזה על 30,000 דונם בדרום הר חברון כשטח צבאי סגור לצורך אימונים - שטח אש 918. בשנת 1999 גירש הצבא את התושבים הבדואים. לאחר עתירה לבג"ץ חזרו תושבים רבים לאדמתם והם מתקיימים שם בתנאים קשים - העדר מוחלט של תשתיות, מחסור במים והתנכלות מצד המתנחלים.
קשה לעמוד מול התמונה של הצלם ברקאי וולפסון, המפגיש אותנו עם האימה בציר פילדלפי, המכונה בפי החיילים "הגיהנום". חיילים בקורס מכ"ים רוכנים עם כל ציודם על החולות ובאצבעות ידיים חופנים גומות של חול, מחפשים אחר שברירי שרידים של גופות חבריהם, שפוזרו לכל עבר על פני הדיונות בפיצוץ נגמ"ש ב-13.5.2004. אני מצאתי בתמונה של ברקאי וולפסון את ביטוי המחאה שלי נגד כל מי שמטיל את כל יהבו רק על הכוח הצבאי ולא על משא-ומתן עם אויב, גם כשמדובר באויב מר.
הצלם אדי ישראלי מפגיש אותנו עם השריפה בפארק חבל לכיש, שכילתה 30,000 דונם של חורש טבעי. לאחר שתי יממות בסיוע של 6 מטוסי כיבוי הצליחו הכבאים להתגבר על השריפה. אדי פישר מקרב את הצופה אל ענני השריפה כדי ללוות את ניסיונותיה של חסידה אחת להתרומם מתוך גיא ההריגה, מתוך גיא השריפה של אש טורפת חיים, ולעוף אל חוף מבטחים.
אני מחמיא לצלם דן חיימוביץ, שהעמיד מול הצופה את פועלת הניקיון רבקה ויטנברג המוחה נגד מציאות, הכופה עליה להיות עובדת קבלן. היא אינה נפרדת מחולצתה הנושאת את הסיסמא "העם דורש צדק חברתי". לידה עובדי קבלן בישראל, מגזר עובדים מוחלש, ללא מעמד ברור, ללא זכויות. נמצא שם את מיקי פישר, מורה ומנחה במסגרת הי"לה. יואב כהן טכנאי מחשבים בשדה התעופה, דניאל יהל מורה בקרן קר"ב ועליזה ידעי מטפלת במשפחתון. יש להעריך את עבודת הצלם, כי זה לא פשוט למצוא אנשים, שיסכימו לחשוף את מצבם ולהצטלם.
אודה שהיה לי קשה לעמוד מול עוצמת הקוטביות בין מסיבת יום הולדת ראוותנית עם שועי עולם לנשיא
שמעון פרס, הנשקפת מתמונתו של דניאל בר און, כשמולה ניצבת עבודת וידאו של הדס פרוש המצלמת את החיים בכפר לא מוכר בנגב.
מעבר לכל ההסתייגות האישית שלי ממדיניות החמאס בעזה, מצאתי עצמי כואב את מראות עזה הבוערת באש בתמונותיו של הצלם ברנט ארמנדה מספרד. קשה היה לי לקבל מציאות של להבות אש מלחכות רחובות על בתיהם ועל אנשים החיים בהם. מתוך התמונות חשתי את הציווי, לא להשלים להשלים עם מציאות של תמונת ילדים המוטלים בחדרי מתים, לא בבית החולים שיפא בעזה ולא בבית החולים הדסה בירושלים, לא בשכם ולא באשקלון.
אני מתנצל על כך, שקיפחתי ברשימה זו עשרות רבות של תמונות על סיפורי החיים שלהן. אני מציע לקוראים לבקר בתערוכה.