אי-קיום הסכמים במדרש

שְׁלִיחוּת מֹשֶׁה

הָעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּת נוֹשֵׂא בְּאַחְרָיוּת

יֵשׁ תֹּכֶן בַּשְׁלִיחוּת בִּעִקָּר הַמָּהוּת

אֵין לְהַסֵּס לְהַתְרִיעַ עַל הַשְּׁלִיחוּת

כִּי מוּל הַשּׁוֹלֵחַ אֵין הַשָּלוּחַ נָחוּת

הֲרֵי כְּבַר הוּכַח שֶׁדָּבָר לֹא נִשְׁכַּח

בַּיְּרִידָה לְנֶכָר לַעָם הֶזֶּה לֹא רָוַח

וְלָמָּה הֲרֵעוֹתָה לָעָם הַסּוֹבֵל לְמַדַּי

לֹא הָיָה דַּי כְּשֶׁנוֹדַעְתָּ כְּאֵל שַׁדַי

לָכֵן שְׁלַחְתָּנִי לְאָחֵד עַם עֲבָדִים

לְקַיֵּם הַבְטָחַתְךָ בְּאוּר כַּשְׂדִּים

אָז הָרֵם קֶרֶן יִשְׂרָאֵל לְתִפְאֲרָה

וָעֲשֶׂה אוֹתָם רְאוּיִים לְקַבֵּל תּוֹרָה.

היתכן שגלגל זה (העולם) נוהג ואין לו מנהיג כך הרהר אברהם לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ (כלשון הרמב"ם בספר המדע) בעודו מושקע באור כשדים בין עובדי עבודה זרה, שעצם אמונתם היא בּאֱלִילִים מעשה ידי אדם, מציגה אותם כחסרי תבונה. אברהם מגיע בכוח החשיבה וההסתכלות לאמת שיש שם אלוה אחד שברא את הכל. דבר זה אומר הרמב"ם, מְאַלְּפֵנוּ לִמּוּד גָּדוֹל שאלה אשר מגיעים לאמונה בְּהִמַּצְאוּת אל אחד ואין בלתו, אינם זקוקים כלל להתגלות ה' בנסים ובנפלאות, כי המציאות היא נפלאה שרק קיומו של אל אחד, יקים את היקום הזה (חי וצומח וארץ ושמים וכל צבאם). זאת הייתה שליחותו של משה בבואו לעם בני ישראל במצרים שהיו עובדי עבודה זרה כמו המצרים והיו שקועים בה עמוק. משה ראה את שליחותו להביא לעם את הידע על קיומו של אלוהים כאשר צִוָּהוּ כשנגלה אליו בסנה הבוער ואיננו מאֻכַּל: ודבר אליו מן הסנה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אני ה' (ו/ב). וצוה עליו ללכת אל העם היושב במצרים כדי לדבר אתו כך: כֹּה תֹאמַר אל בני ישראל: ה' אלוהי אֲבֹתֵיכֶם אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב שלחני אליכֶם זה-שמי לְעֹלָם וזה זכרי לְדֹר דֹּר.(שמות ג/טו). בדברים אלה חוזר הכתוב אל אברהם אשר גִּלָה את האלוהים, כדי להזכיר לעם כי עליהם לשוב אל האמונה של אבותיהם ולנטוש את עבודת האלילים של המצרים. זו השליחות בעיקרה ובמהותה. זה גם מקבל ביטוי בדו שיח של משה עם הקב"ה שהורה לו לֹאמַר לפרעה: בני בּכֹרִי ישראל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח את בְִּני וְיַעַבְדֵּנִי. (שמות ד/כב,כג) מכאן שיש חשיבות רבה לאחדות באמונה אחת, ולא כל אחד ימציא אמונה באל משלו, במקום האמונה שאברהם גלה והביאה לעם ישראל ולעולם כולו.

האם דרושים נסים ומדוע דבר אחד ברור וידוע בכל אשר קראנו בספר בראשית, כי שם לא מצאנו שהקב"ה עשה נסים לאברהם, ליצחק וליעקב. הוא אומנם נגלה עליהם והוליכם באמונה בו, כי אצל אבותינו לא היה ספק בקיומו ובכוחו של האלוהים וביכולתו להנהיג את עולמו. בעוד אצל משה היה צורך שהאלוהים יתגלה עליו בדרך נס המופלא מן התפיסה, בסנה הבוער שאיננו אֻכַּל. משנגלה הקב"ה ודבר אתו, פנה משה אליו ואמר לו: אם אבוא אליהם - אל בני ישראל ואומר להם, כי אלוהים שלחני להוציא אתכם ממצרים: והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' (שמות ד/א) לכן היה צורך להוכיח למשה עצמו, כי הוא עתיד לעשות נסים ונפלאות שיגרמו לכך שיאמינו לו: ויאמר אליו ה' מַזֶּה בְּיָדֶךָ ויאמר מטה. ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וַיָּנָס משה מפניו.(שמות ד/ב) ועוד עוד אות נתן הקב"ה למשה: הכניס ידו לחיקו והוציאה מצורעת כשלג. כדי לחזק בו את האמונה ביכולתו להוציא את העפ ממצרים הוסיף ה' לאמר למשה, שאם בשני אותות אלה לא יאמינו תוכל להפוך את המים שילקחו מן היאור לדם. אותות לא היו דרושים למשה ואהרן כי אמונתם באלוהים לא מוטלת בספק. הם כמו האבות אינם זקוקים לאותות. האותות שעשה הקב"ה כאן נועדו לבני ישראל עצמם כי הם אבדו את האמונה באלוהי אבותיהם ועבדו עבודה זרה כמצרים .

אין אדם מושלם ללא פגם שאלה זו עולה מהפרשנות על פרשת וארא כאשר הקב'ה מצווה על משה לומר לבני ישראל שהקב"ה שמע את נאקתם מסבלם במצרים ואמר להם: והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מֵעָֹבְדַם (במשמעות גם של עבודה זרה). וגאלתי אתכם... בזרוע נטויה ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוהים. דברים אלה נקראים ארבע לשונות גאולה. אלא שבהמשך אומר הקב"ה: והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ... המדרש אומר, כי אכן הובטחו ארבע לשונות גאולה ליוצאי מצרים, אשר עתידים הם להיספות במדבר ולא להגיע לארץ המובטחת, לכן לא נאמרה להם הלשון החמישית "והבאתי" אתכם לארץ וגו', כי הם ומשה ואהרן אינם באים לארץ והם ימותו במדבר. והבאתי... כוונה לצאצאיהם שהם כן יבואו אל הארץ. ומיד מתעוררת שאלה נוספת: מה מצא הכתוב מיד לאחר אמירת ארבע הלשונות ולשון החמישית להתחיל בתולדות חלק משבטי ישראל שנאמר: אלה ראשי בית אֲבֹתָם: בבני ראובן, ובבני שמעון הסתפק בהזכירם בקיצור ועבר בהרחבה לחלק מבני לוי לְתֹלְדֹתָם לפרט בעיקר צאצאי קהת, שכללו את עמרם ומשה ואהרן ובניו ובכך סים את תולדות השבטים, כאשר נאמר מי הם המדברים אל פרעה. כאן יש רמז נסתר שמשמעות כי אין אדם מושלם, כי הרי נישואי עמרם (אבי משה ואהרן) היה עם דודתו יוכבד בבחינת גִּלּוּי עֲרָיוֹת ע"פ התורה, אלא שהמעשה קדט לתורה. פגם גִּלּוּי עֲרָיוֹת לא פסח גם על אברהם ושרה על-פי עדותו בפני מלך שרה היתה: "אחותי" (בראשית כ/יב) בהיותה בת אחיו. גם נשואי יעקב ללאה ולאחותה רחל בבחינ גִּלּוּי עֲרָיוֹת וכך גם מעשה יהודה בתמר כלתו גִּלּוּי עֲרָיוֹת הוא, ברם מקריאת הדברים ניתן להסיק כי אין אדם מושלם ונקי מפגם. זאת כדי שאלה לא יְגַנּוּ אחרים על מעשיהם בעוד הם חַטָּאִים.

ואני אקשה את לב פרעה המטרה של שליחות משה ואהרן היא להוציא את בני ישראל ממצרים. ייתכן שאם לא היה הקב"ה מקשיח את לב פרעה היה מן המכה הראשונה שולח את בני ישראל מאצלו. אל הקשחת לב פרעה היא: למען הרבות בו אותותי ^{דברי רש"י} כי פרעה הרשיע והתריס (הצחצף) והרי ידוע כי האמות אין ברם כתוכם, אומרים דבר ועושים אחרת. מבטיחים ואינם מקימים. אולי זו הבעיה שמעסיקה אותנו בימינו עם המדינות ידידותינו, שאין לסמוך שיבטיחו ויקימו. הם לא הכריזו מלחמת חרמה על הטרור, אלא רק כאשר פגע בהם הטרור והוא עדיין מאיים עליהם כאיומו עלינו. הקשחת לב פרעה נועדה גם להראות לבני ישראל את האותות והמופתים שעושה הקב"ה למענם, למען יִרְאוֹ, ויִירָאּו ויאמינו בו. רש"י מחזק פרוש זה באמרו: זו מדתו של הקב"ה מביא פֻרְעָנוּת על הָאֻמּוֹת כדי שישמעו ישראל וייראו. שנאמר: הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִנּוֹתָם, אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר (צפניה ג/ו,ז)

סדר הבאת המכות על פרעה ועל ארצו המכות שהכה הקב"ה את מצרים חולקו לשלשות. דם, צפרדע, כנים, בכל אחת משתי המכות הראשונות התרה הקב"ה את פרעה וחזר והתרה, אך במכת כנים לא התרה בו. ובערוב, דבר ושחין, התרה הקב"ה בפרעה לפני מכת ערוב וחזר והתרה לפני מכת דבר אך בשחין לא התרה בו. גם במכות ברד, בארבה וחֹשֶׁךְ, התרה בברד, התרה בארבה ולא התרה בחֹשֶׁךְ. והשאלה מדוע תמיד במכה השלישית אין התראה? המדרש הגדול התימני אומר כי אתה מתרה פעם אחת ומתרה פעם שנייה ואם "מקבל ההתראה" לא שועה לה, אינך צריך להתרות בשלישית. אלא שהדבר פה מתקשר אל הקשחת לב פרעה על-ידי הקב"ה, כדי להביא עליו את המכה העשירית מכת בכורות, ולשלם לו על גזרת הבנים שגזר להרוג אותם בהשלכתם ליאור. ניתן לומר כי מכת בכורות הייתה המכה המכרעת, בְּפָגְעָה בכל בית במצרים, קטן או גדול כל בכור. למעשה בפרשה זו מובאות שבע מכות. השלוש הנותרות יובאו בפרשה הבאה. כיון שעוסקים אנו בימינו שוב בחמס ובאי קיום הסכמים, ניתן לסכם: בְּיַד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה אַךְ גָּם בְּפֶה רַךְ וּכְשֶּׁהָרָשַׁע יַכֶּה וְיִשְׂמַח הַכֵּהוּ לְבַל יִשְׁכַּח הוֹשֵׁט יָד לְשָלוֹם וּבְנֵהוּ נִדְבָּך אַחַר נִדְבָּךְ וְקַיֵּם מִצְוַת אֵל, בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח רַק צדְקַת מַעֲשֵׂינוּ יָגֶנּוּ עָלֶינוּ וְנָרִים רֹאש בְּעוֹד לְצָרֵינוּ אֵין עֶרֶךְ לָאָדָם וּלְחַיֵּי אֱנוֹשׁ לְעַמֶּנוּ חַיֵּי אָדָם לְדִידוֹ עֶרֶךְ עֶלְיוֹן בַּהֲוָיָתוֹ כַּכָּתוּב הַמַּצִּיל נֶפֶשׁ הִצִּיל עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ שוב מובאים דברים שכבר נכתבו בשנת תשס"ז, בתקופה בה הערבים המכונים פלשתינים, עשו הכל כדי לפגוע ביהודים חַפִּים מפשע, וממהרים להתלונן כאשר נפגע מישהו מהם שלא במתכון כשצה"ל מגיב. הם גם גזרו על עצמם לדחות כל הזדמנות לְהִשְׁתַּקֵּם ולחיות חיי שלוה בתחומם, כשנוהגים כפרעה מבטיחים ואינם מקימים. רק במכת בכורות פרעה קים את אשר הבטיח ושלח את ישראל מאצלו. אצל "שכנינו" אין ערך לחיי אדם אצלם גם מכת בכורות הייתה נכשלת. ואף על-פי כן אנו חוזרים ואומרים: לְפִיכַךְ דַּבֵּר גַּם אִם מוּלְךָ שׂוֹנֵא מְרֻשַּע כי מְמַעֲמִיד פְּנֵי יָדִיד מְדֻמֶּה לֹא תִּוָּשַׁע נְהַג בְּכָבוֹד אַךְ בְּיַד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה גַּם אִם מוּלְךָ אֻמָּה נוֹקֶמֶת וְלֹא שְׁפוּיָה רְאֵה פַּרְעֹה מַסְכִּים ומִתְחָרֵט לֹא חוֹשֵׁש כִּשְׁכֶנֶנוּ מִתְחַיֵב וּמִתְחָרֵט לְהַפְסִיק אֶשׁ וְאַף עַל פִּי שֶׁפַּרְעֹה אֶת הַשְׁטָר לֹא פָּרַע כִּבְּדוֹ מֹשֶה עַד אֲשֶׁר אֶת עַצְמוֹ בַּיַּם טִבַּע אַף עַל פִּי שֶחָמָס בִבְחִינַת חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ בְּהֶרֶס עַצְמִי הִצְטַיֵּן תָּמִיד וּבְכַךְ הִשְׁתַבֵּחַ כִּי הוּא סוֹמֵךְ עַל אִירָן וְעַל מִשְׁטָר חוֹלֵף וְהוּא עֲדַיִן בְּחֻצְפָּתוֹ בְּטִילָיו עֲדַיִן צוֹלֵף אִם יוֹסִיף לַעֲמוֹד בְּמִרְיוֹ וְלִדְבּוֹק בְּטִבְעוֹ יֹאכַל אֶת אֲשֶׁר בִּשֵׁל וְיִטְבַע בַיַּם כְּפַרְעֹה. מוגש בזה לקהל הקןראים עץ משפחת שבט לוי שזכה למרות הסתיגות יעקב ממנו להיות בראש סולם מנהיגי האומה וממנו יצא גדול הנביאים משה והכהנים והלווים שנקבעו כמשרתים בקדש. ולמעשה עץ שבט לוי מסתפק בפרוט חלקי בעיקר בצאצאי קהת אבי עמרם, וצאציו משה ואהרן כולל צאצאי אהרן הכהנים ששרתו בקדש. כאן גם נזכר קִרַח, שעתיד הוא ועדתו לחלוק משה ואהרן והביא מחלוקת בקרב העם בעודו במדבר. עץ המשפחה של לוי ל ו י חי (137 שנה) גרשון (בניו) קהת (בניו) חי ( 133 שנה) מררי (בניו) לבני וישעי עמרם, יצהר, חברון, עוזיאל מחלי ומושי עמרם נשא לאשה את יוכבד דודתו חי(137 שנה) נולדו לעמרם ממנה אהרן ומשה ומרים ליצהר נולדו קרח, נפג וזכרי לעוזיאל נולדו מישאל, אלצפן וסתרי אהרן נשא את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה לאהרן נולדו בנים נדב, אביהו, אלעזר ואיתמר לְקֹרַח נולדו אסיר ואלקנה ואביאסף אֶלְעָזָר (בן אהרן) נשא לאשה אחת מבנות פוטיאל (הוא יתרו) נולד לאלעזר פינחס שֶׁקִנָּה לקב"ה אך נלעג על-ידי העם כבן פוטי (קיצור הם פוטיאל) על משה לא נאמר כאן דבר על שנשא לאשה את צפורה בת יתרו כהן מדין ושנולדו לו ממנה שני בנים גרשם ואליעזר הדבר הזה ביחס למשה כבר סופר כאמור לא נזכרו כאן אשתו וילדיו של משה. ובעניין אֶלְעָזָר בן אהרן נזכרה אשתו לא בשמה אלא בהשתיכותה לפוטיאל (הוא יתרו) לגנאי. רק במקרים נדירים הנשים תופשות מקום נכבד בתנ"ך כמו מרים אחות אהרן, דבורה הנביאה ויעל אשת חבר הקני, ונעמי וכלתה הגיורת רות המואביה. כל הנשים האחרות נזכרו כשייכות למנהיגים ומלכי. במקרה שלנו גם יוכבד אמם של משה ואהרן שנולדה בין החומות בכניסה למצרים, לא נזכרה בשמה, בענינה נאמר: וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. כלומר עמרם נשא את יוכבד לאשה. ואילו במשה נתנה חשיבות רבה דוקא לאלה שנתגיירו: ליתרו חותן משה ולצפורה בת יתרו אשת משה נזכרו בשמותיהם. כי השם אוהב את אלה המקבלים את האמונה לשמה ללא תנאי וללא תניה ומבלי לצפות לקבלת טובת הנאה. גֵר כזה נחשב לגר צדק ונחשב כישראל לכל דבר.