יש בגל ב' ב'
קול ישראל' תוכנית שכמדומה קיימת מאז בריאת העולם ו-"בין ששי לשבת" שמה. זו נחלתו הפרטית של יצחק לבני והיא שייכת - אלא מה? לשמאל. התוכנית של ה-13.12.13 הייתה ראיון אחד ארוך עם חבר הכנסת
צחי הנגבי. הקשבתי לו ברוב קשב - לאו-דווקא בגלל דעותיו, אותן הוא מחליף כמו גרביים, כי אם כדי ללמוד מהן, מה חושב היום נותן חסותו, ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו. כי לא רק זאת שקולו של הנגבי הוא 'קול אדוניו', אלא שלא מן הנמנע שהוא מדבר גם בשליחות אדוניו, במיוחד אם ראש הממשלה מתכנן מהלך מסוכן ונחוץ לו להפריח בלון ניסוי, או - לשון אחרת - למדוד את חום המים.
אשר להנגבי, בראשית היה ה-צחי של האנדרטה בימית ימין שבימין. אחר כך הוא ירד מן האנדרטה ולא רק פיסית, ועד הקוטב הנגדי הגיע - כאחד מראשי קדימה. עם זאת, מעולם לא חדל להיות בן יקיר של נתניהו שהעניק לו את ראשות ועדת החוץ והביטחון בכנסת על-אף היותו באופוזיציה, מעשה ללא תקדים.
אחר כך, כשמניותיה של קדימה החלו לרדת, ביצע הנגבי קפיצה אלגנטית בחזרה אל הליכוד, ושלא כאחרים שסטו שמאלה הרבה פחות ממנו - הצליח להיבחר לכנסת מטעם הליכוד, שם הפיק שוב צלילים לאומיים להפליא: אחרי ה-'זג' של קדימה, הוא חזר כל הדרך אל ה-'זיג' המקורי שלו. אך תקופת העדנה לא ארכה, ומן הטעם הזה הראיון האחרון עם יצחק לבני כל כך מדאיג: הנגבי שוב מדלג אל ה-'זג', ומה שהוא אמר ללבני יכול להקנות לו כרטיס כניסה בחזרה לקדימה. לו עשה כן, לא היינו מצטערים יותר מדי, אולם אותנו מטריד החשד המבוסס, שמא אלה הן דעותיו העדכניות של נתניהו ואלה המעשים שיש לצפות להם בהתאם, והכל בהקשר לשיחות קרי.
האם אכן יצירתי?
בראיון הנ"ל, הנגבי לא ראה קושי למצוא "פתרון יצירתי" לירושלים. עד כמה יצירתי, ניתן ללמוד מן ההערה שאינו רוצה את ערביי העיר אצלנו. המסקנה ברורה. בכלל, לדבריו שום דבר אינו עומד עוד בדרך להשגת הסכם עם הערבים במסגרת הזמן שהוקצב ע"י האמריקנים, לבד מן הדרישה הערבית להחזרת הפליטים. השיחות הן אינטימיות ורציניות, ואם הערבים יתגמשו בזה, הנגבי 'אופטימי' (כלומר, יש למחנה הלאומי סיבה טובה לשקוע בפסימיות עמוקה).
בהמשך השיחה נידב הנגבי פרופיל פסיכולוגי של עמדת נתניהו העדכנית, שאינו מבשר טובות. לפי הנגבי, נתניהו עבר שינוי פנימי עמוק. נוסחת 'שתי מדינות לשני עמים' אינה סיסמה אצלו, אלא עמדה אמיתית, מופנמת. בעברית פשוטה: נתניהו חצה את הרוביקון האידיאולוגי, והוא היום בשמאל. לראיה מביא הנגבי את ההתבטאות של נתניהו שיש למנוע התהוות מדינה דו-לאומית. בצדק רואה בכך הנגבי דפוס חשיבה טיפוסי של מחנה השלום.
הנגבי אינו מסתיר שנתניהו לא רצה את
נפתלי בנט בממשלה, ורק סירובה של
שלי יחימוביץ' להצטרף אילץ אותו לצרפו. עכשיו, שבראש ה'עבודה' עומד הרצוג, נוצרו אפשרויות חדשות ולאחר שיעבור בכנסת חוק השוויון בנטל, ייתכן שגם ש"ס תוכל להצטרף. כל אלה ספקולציות של הנגבי באשר לתמונה הפוליטית על-רקע מאמציו של קרי. עוד באותו הראיון, התפאר הנגבי בגמישות הפוליטית שלו עצמו, תאר את מעשה הזיקית שלו כתהליך של הבשלה והתבגרות, ובלא מעט ציניות העלה על נס את הסיסמה השרונית מימיו הרעים 'מה שרואים מכאן לא רואים משם', ובהקשר זה דיבר על עצמו ודיבר על נתניהו - בקווים מקבילים.
שלום בלהות
בארץ, הדעות חלוקות. יש הנושאים ונותנים עם עצמם ומגיעים לתוצאה ההגיונית שמן המו"מ קרי-לבני-עריקאת לא יכול לצאת כלום, ולכן אפשר להירגע. וכנגדם שואלים אחרים - מה עשו קרי ונתניהו שש שעות תמימות בפגישתם האחרונה באמצע השלג שהפך אסון טבע, שיחקו שש-בש? ואולי כן צריך לקחת ברצינות את הבטחותיו החוזרות ונשנות של קרי, כי המו"מ מתקדם יפה. מי צודק?
על-רקע הספק הזה מצטייר הראיון עם הנגבי כתמרור אזהרה אדום בוהק: זהירות - שלום-בלהות לפניך!
באותו היום, כמה שעות לפני הנגבי, הביע השר נפתלי בנט את דעתו בדיוק בשאלה הזאת, והנה - הוא לא היה מודאג כלל! השר הילל ושיבח את רפורמת 'השמים הפתוחים' והוסיף: "לשם כך יצרנו ממשלה זו". אמירה זו מצטרפת לאמירות דומות שבהן ניסה בנט לדחוק הצידה ענייני חוץ וביטחון, ואולי נאמר בפירוש - ענייני ארץ ישראל, על חשבון נושאי חברה וכלכלה, ש"לשם כך יצרנו ממשלה זו". להלן בדבריו באותו יום ששי טען בנט שהברירה היא לריב או לעבוד: לריב על הפלשתינים ועל דת ומדינה, או - להוריד מחירים, לפתוח שוקי ייצוא, לחבר חרדים לכלכלה, לייצר מקומות עבודה איכותיים. את בחירתו נימק בנט במלים: "באנו לעבוד בשביל הדברים החשובים".
הגישה הזאת של בנט מעוררת כמה וכמה קשיים. ראשית, האם אין מטלות לאומיות "חשובות"? האם לשמור על ירושלים או להילחם בעד בית המכפלה בחברון או להציל את החקלאות היהודית ביהודה ושומרון מציפורני היועמ"שים של המנהל האזרחי או להוציא את דוח
אדמונד לוי מן הגניזה שלתוכה השליך אותו נתניהו, האם כל זה נקרא רק "לריב" ונמנה עם "הדברים הלא חשובים"?
טקטיקה או אסטרטגיה?
לעתים נדמה שזו מגמה אצל בנט, להתרחק מתדמית המתנחל שראשו רק ב"שטחים", לטובת תדמית ממלכתית רחבה. אפשר להבין זאת כצורך טקטי, אך זאת בתנאי שהטקטיקה לא תהפוך לאסטרטגיה והתכסיס לא יהפוך למהות, כפי שקרה לדאבוננו אצל נתניהו.
זאת ועוד: עד לא מזמן בנט לא היה היחיד ששם דגש על ענייני חברה וכלכלה על חשבון הוויכוח הנצחי על ארץ ישראל, ש - כך אמרו שניהם, הוא ולפיד - בין כך לא ייצא ממנו כלום. על הבסיס המשותף הזה שיתפו שני האישים ושתי המפלגות פעולה, למרות שעקרונית 'יש עתיד' היא עמוק בשמאל כפי שה'בית היהודי' עמוק בימין. ה'ברית' ביניהם עוררה תחילה השתאות, אך ההצטמצמות של שני הצדדים בעניינים הכלל-ישראלים שאין עליהם מחלוקת בין ימין לשמאל, הסבירה את הכל.
אלא, שמאז השתנו הדברים. לפיד נכנס לזירת ההתגוששות על גורל א"י כמצדד במדינה הפלשתינית בכל עוז, ואף הרחיק לכת להציע לזרוק את "אחיו" בנט מן הממשלה, אם יפריע להתהוות רוב ממשלתי למען האג'נדה השמאלנית שלו. גם אחרים במפלגתו מגלים פעלתנות שמאלנית פרו-פלשתינית ערה, עם שר המדע, יעקוב פרי, בראש. כך נותר בנט בולט לבדו על קו הרקיע כמי ש"אינו רואה ואינו שומע" את אותות הסערה המתקרבת.
ברור מה רוצה העם
על מה הוא סומך, על משאל-עם? הלא ברור מאליו, שלא אחר מאשר נתניהו בעצמו זקוק לאותו משאל-העם - וזאת דווקא כדי לקדם הסכם של ויתורים מפליגים ולא כדי למנוע אותו. מפני שמשאל-עם יספק לו אליבי, גב להסתתר מאחוריו, והתירוץ יהיה תמיד 'זה העם הוא שהחליט, לא אני!' ואיזה עם, במחילה ממך, ראש הממשלה? הלא אין ספק שב"משאל-העם" ישתתפו שני עמים, העם היהודי והעם הערבי בישראל המגדיר את עצמו כ-"פלשתיני", המונה 20% מציבור המצביעים הכללי! היש ספק בעד מה יצביעו? משאל-העם, כפורום שבו ערבים יכריעו היכן היא המולדת של העם היהודי, ישלים מעגל עצוב שיחזיר את הציונות אל נקודת האפס: ייצא, שבמהלכיה שלה, היא שללה מעצמה את זכות קיומה! וביתר פשטות: בנט כאיש עסקים, האם בענייניו הפרטיים היה נכנס לעסקה שבה הצד השני מקדים אותו מלכתחילה ב-20%?
מה גם, שהקול הערבי יהיה מנוגד לאינטרס היהודי בכל מאת האחוזים שלו, ולעומתו הקול היהודי מפורד ומפוצל!
עוד על מה סומך בנט? שלאחר שהכל כבר יהיה מוסכם ומוגמר הוא יצליח לגייס רוב נגד מה שיועלה על נס כהשגת "השלום", יציאה מן החרם והבידוד אל שגשוג כלכלי ואל פופולריות בכל העולם? האם ניסיון החיים לא לימד אותו שיש יתרון מכריע למה שכבר כתוב ומנוסח, ורק החתימה עליו חסרה? אחרי שיושג עקרונית "פאקס אמריקנה", מתי יהיה סיפק בידי בנט לפתוח בקמפיין ציבורי נגדי, לגייס דעת קהל ולשכנע המונים, בין היתר נגד כל התקשורת המרכזית, שלבטח תהיה מגויסת כולה למען "השלום"?
או אז, יתקשה בנט לתת דין וחשבון על הזמן הרב שבזבז על אלף נושאים חברתיים טובים וחשובים, כשבינתיים, בסודי סודות, לבני, לפיד ונתניהו גנבו לו את ארץ ישראל מבין הידיים!
עצם הסודיות המחלטת שמאחוריה מתנהלות השיחות מעוררת דאגה. מה יש להם להסתיר? מה ימצא הפציינט לאחר שיתעורר מן ההרדמה העמוקה? שרוול ריק? מכנס ריק? הראש - עוד יהיה על כתפיו?
תשעה החודשים שהקציב קרי לקבור את חלום הדורות של עם ישראל היו צריכים להיות מנוצלים - מצד אחד ליצור מכשול פיסי בעזרת עובדות מוצקות בשטח, ומן הצד השני לחשל חזית פוליטית בין-מפלגתית איתנה שתחסום בכנסת כל רוב פוליטי אנטי-לאומי. אם לצורך זה היה נוצר הכרח להבטיח את תמיכת המפלגות החרדיות, בנט לא היה פטור מן השאלה - מה עדיף, ירושלים או "השוויון בנטל"?
ועוד: האם מלכתחילה, מיד לאחר שנודעו תוצאות הבחירות, הימר בנט על הסוס הנכון בלכתו עם לפיד, אויבם בנפש של החרדים - נגדם? ואם מתברר שטעה, כי הברית עם "האח" לפיד איננה עוד, אולי היום - ארבעה חודשים לפני הסכם אסוני עם הערבים - הגיע הזמן לחפש מסילות אל ש"ס ודגל התורה? שלא נישאר בסוף גם בלי "שוויון בנטל" - משאת נפש שנראית יותר ויותר בלתי אפשרית בשיטת "זבנג וגמרנו" - וגם בלי ירושלים, בקעת הירדן ויהודה ושומרון?
דומה, שהגיע הזמן לבקש מן הבית היהודי "עוז לתמורה בטרם פורענות"!