בעת כתיבת שורות אלו לא ברור מתי יסתיים סבב השיחות הנוכחי בין ישראל והפלשתינים, אבל כבר עכשיו ברור שהוא על סף מבוי סתום.
למרות מאמצי השכנוע של מזכיר המדינה האמריקני
ג'ון קרי, לא ברור אם הפלשתינים נתנו לאמריקנים קצה של חוט להיאחז בו. מעודדים מהצלחותיהם הגדולות באו"ם ומן העובדה כי הצליחו להטות את המערב ובמיוחד את אירופה לצידם, הם מגלים עמדה נוקשה בסוגיות שעל הפרק. לא בכדי רבו סימני השאלה בישראל, אם אכן הם רוצים הסכם שלום עם ישראל.
מעבר למשחק המושלם שהם משחקים עם העולם כולו כמסכנים שבמסכנים, סיטואציה שתמיד היא שובה לבבות, הם חייבים לענות לעצמם על השאלה - לשם מה זה נחוצה להם מדינה פלשתינית עכשיו? הרי בעתיד הם יקבלו אותה בתנאים יותר טובים. על מגש של כסף, תרתי משמע. בעוד שנים ספורות הם יוכלו להכתיב שלום אחר, שלום עם ישראל אחרת, מותשת, כאשר היא נאלצת להתמודד עם כעסו של העולם כולו, נאבקת ללא הצלחה בחרמות ובגידופים למיניהם, אם זה בתחום הדיפלומטי, הכלכלי, האקדמי, אולי תהא להם טריטוריה אחרת הכוללת את ירדן (פרשנים הבקיאים בנושא זה הביעו את דעתם כי השלטון ההאשמי בירדן לא ימשיך להתקיים אחרי סיום כהונתו של המלך עבדאללה הנוכחי).
ובכלל מי רודף אחריהם? המצב בכללו איננו רע בעבורם. ישראל, למעט הפיקוח הביטחוני שהיא אוכפת על חלק מהשטחים, מאפשרת להם לקיים את חייהם היומיומיים בשלווה ובנחת, מספקת ל-80,000-70,000 יוממים תעסוקה בשכר העולה בהרבה על זה הצפוי להם מעבודה בשטחים. הם מוגנים מפני האיום הנשקף ממערב (שלטון החמאס בעזה). ישראל עוצמת את עיניה, לנוכח בנייה בהיקף ענק בכל ישוב ערבי מצוי, בעזרת כסף ישראלי כמובן. ובכן מה רע? ואחרון "חביב", האינדיקטור לרצונם בפיוס אמיתי, בשלום, הוא תוכנם של ספרי הלימוד שלהם. אלה ממשיכים להיות נגועים בתוצרי השנאה העזה ליהודים ולישראל. את פירות ההסתה האלה אנו רואים יומיום, באבנים, בסכינים ובבקבוקי תבערה.
מי שיורד מירושלים, בואכה למבשרת ציון, איננו יכול שלא להבחין בבית איכסא, המצויה לימין הדרך. זהו כפר ערבי, שהיה קטן ועלוב, עד למלחמת ששת הימים. הכפר נושק לשכונת רמות היהודית. מלחמת ששת הימים הייתה האות לשגשוג ולפריחה אמיתית. קפיצת מדרגה בגודלו של הכפר הצופה אל כביש מספר 1. הבתים העלובים שהיו במקום עד מלחמת ששת הימים, פינו את מקומם לבתי מידות, בני שתיים, שלוש וארבע קומות. בתיו הקיצוניים מתקרבים יותר ויותר אל הכביש האסטרטגי האמור. לשואל על מספר תושביו ובתיו, מוצעות תשובות שונות. אף אחת מהן לא הציעה גידול הנמוך מ-300% על אלה שהיו בו מייד בסיום המלחמה (1967).
הסיפור הזה משתלב בסיפור אחר, העוסק ב-300,000 ערבים תושבי הכפרים סביב ירושלים, שברחו מרצונם, מהשטחים ששוחררו, רובם לירדן. צה"ל איפשר להם, אומרים על-פי הוראתו של דיין, לחזור לבתיהם מייד אחרי המלחמה. חלק מהם אף כובדו בבואם בכוס חלב... היו מביניהם שחזרו לבית איכסא.
כמובן שהפלשתינים אף פעם לא יודו כי הלהט שלהם להקמת מדינה עכשיו, מתפוגג. הם ימשיכו להפנות אצבע מאשימה כלפי ישראל. האשמות הללו הפכו להיות מהות קיומם. הם ימשיכו להצביע על הכיבוש המדכא, וברמיזת אגב יוסיפו משהו על הדמיון שבין שליטת הגרמנים באירופה דאז לבין מצבם תחת שלטון הישראלים. הם ימשיכו לפעול כמשאבת כסף יעילה להפליא ויגבו כספים, מכל מדינות אירופה, בעוד הם ממשיכים להימנע מגביית מסים מהאצולה ההולכת ומתעשרת בגדה. שוב ושוב הם יוכיחו לשוחרי השלום העיוורים שבינינו ולאלה שבאירופה, עד כמה המסכנות, תמיד אבל תמיד, מנצחת.
אנחנו צריכים להודות ביושר, לפחות בינינו לבין עצמנו, כי התהליך האמור הולך וצובר כוח ותנופה. בעוד הוא פוגש אוזלת יד מצדנו. אנחנו מתווכחים בעיקר בינינו, אם העולם המערבי, הנענה יותר ויותר לגחמות התעמולה הערבית, עושה זאת מכוח האנטישמיות העוממת, כרמץ שמסרב לכבות מאז מלחמת העולם השנייה, או מכוח העוינות שהם הצליחו להדליק בזכות פועלם הם.
כיצד להתאים את עצמנו למציאות ההולכת ומשתנה לנגד עינינו? תשובה יש רק אחת: שידוד מערכות שלם ומוחלט בכל הקשור ליחסינו עם המערב. בראש ובראשונה נחוצות התארגנות חדשה והעצמת הדו שיח בינינו לבין מדינות אירופה וארה"ב. אולם על כך בפעם אחרת.