אנשים רבים נוסעים לחול לתקופות ממושכות וממשיכים לשלם ביטוח לאומי. אך כשהם מגיעים לגיל זיקנה הם מגלים לתדהמתם שהביטוח הלאומי לא מכיר בזכאותם לקיצבת זיקנה בגלל שחדלו להיות תושבי ישראל.
דרישה זאת של תושבות מעוגנת בחוק הביטוח הלאומי. החוק קובע שרק תושב ישראל זכאי לקיצבת זיקנה.
דרישה זאת נומקה על-ידי הפסיקה בכך שחובתה של המדינה היא לדאוג קודם כל לאלה שחיים בתחומה. למרות שההנמקה נשמעת יפה אין מה ממש. החוק מתעלם מכך שאנשים שילמו כל ימי חייהם דמי ביטוח לאומי, ויש כאלה שממשיכים לשלם גם כשהם בחו"ל.
הביטוח הלאומי הוא תוכנית ביטוח שקיימת מכוח חוק. הביטוח הלאומי איננו קופת צדקה. אנשים שילמו ממיטב כספם כדי שיהיו מבוטחים. אין זה ענינה של המדינה היכן גר המבוטח בזמן שהגיע לגיל זיקנה. אם הוא שילם עשרות שנים דמי ביטוח מגיע לו ליהנות מקיצבת זיקנה.
חשוב לציין שדרישת התושבות באה בנוסף לתנאי אכשרה שנקבעו בחוק. לא מספיק שהמבוטח שילם כל חייו דמי ביטוח. הוא גם צריך להיות תושב ישראל, כדי שיקבל קיצבת זיקנה.
התוספת הזאת של תושבות איננה צודקת. היא מיותרת ומגבילה את חופש התנועה שהוא זכות יסוד של כל אזרח ישראלי.
זאת ועוד- אנשים מבוגרים מתקשים למצוא את פרנסתם בישראל. מן המפורסמות שמי שעבר את גיל 40 מתקשה מאוד למצוא עבודה. לאדם מבוגר יש את הזכות המלאה לחפש את פרנסתו בחו"ל.
חובתה של המדינה היא לשלם קיצבת זיקנה לכל מי ששילם דמי ביטוח במהלך שנים ארוכות, חי בארץ ובנה בה את ביתו. העובדה שבגיל מבוגר החליט למצוא מקום אחר איננה רלוונטית ולא צריכה לגרום להשלכתו לרחוב. התנערות המדינה מאנשים שהיגרו לחו"ל בגיל מבוגר כמוה כהשלכתם לעת זיקנה.
הציווי המוסרי של "אל תשליכני לעת זיקנה", תקף לא רק לגבי בני משפחתו של הקשיש אלא לגבי המדינה. חובתה של המדינה לא להשליך את אזרחיה המבוגרים שהגיעו לגיל זיקנה.
מוצע אם כך לבטל את דרישת התושבות לגבי אזרחיה המבוגרים של מדינת ישראל.