פרשת 'בשלח' מתחילה עם "דאגתו" של הקב"ה שמא עם העבדים שזה עתה יצא ממצרים, ינחם "בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז).
מדהים הוא שדווקא באותה פרשה, ולמרות דאגתו של ה', חווה העם שתי מלחמות תוך כחודש בלבד. מלחמה אחת "הזמין" הקב"ה בעצמו כאשר חיזק את ליבו של פרעה וגרם לו לרדוף את בני ישראל למדבר. מלחמה שניה "הזמינו" על עצמם בני ישראל, כאשר הם תהו "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן" (שמות יז, ז).
נשאלת השאלה: אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים ביד רמה, מדוע לא הרתיע ה' את פרעה מלרדוף אחריהם? אחרי-הכל, כאשר לבן רדף אחרי יעקב, בא אליו הקב"ה בחלום בלילה ואמר לו "הִשָׁמֶר לְךָ פֶּן-תְּדַבֶּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע" (בראשית לא, כד). ולכן, הקב"ה יכול היה לבוא לפרעה בחלום ולהזהיר אותו פן יתקוף את בני ישראל. אך הקב"ה עשה את ההפך - הוא חיזק את ליבו של פרעה, טמן לו מלכודת איומה "ואילץ" את עצמו לעשות נס גדול מאוד - דבר שהוא לא "שש" לעשות בדרך-כלל - כדי להציל את עמו. מדוע?
יש לציין שכל מכות מצרים היו למעשה מכות כלכליות שנועדו לשכנע את פרעה שיש אלקים אחד בעולם שעומד לצידו של עם העבדים. מכת בכורות הינה היוצאת דופן, אשר באה לשבור סופית את רוחו של פרעה, ולגרום לו לגרש את בני ישראל ממצרים. אך עדיין השם לא הוכיח לפרעה וגם לא לבני ישראל ש"ה' אישׁ מִלְחָמָה" (שמות טו, ג).
ועוד, ה' החליט שזה הזמן לקבוע עובדה גדולה מאוד בקרב עם ישראל ובקרב הגויים מאז ועד אחרית הימים: שהקב"ה לעולם לא יתן לעם ישראל - בנו בכורו - להישמד. הוא יתערב בהיסטוריה כדי להבטיח את קיומו הנצחי - אפילו אם הדבר ידרוש את הפיכתם של
שמים וארץ, קרי, את ביטולם של חוקי הטבע ביצירת ניסים גלויים כדי לתת ביטוי לאותו מסר לכל אומות העולם. כיצד זה נעשה? על-פי המדרש, הקב"ה בעת קריעת ים סוף קרע כל גוף מים בכל מקום בעולם.
שירת הים של משה ובני ישראל בעקבות קריעת הים, מדגישה את ההשפעה הגדולה של אותו נס על העמים באזור - "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שם, יד-טז). וחשוב מכל הייתה השפעתו של אותו נס ייחודי על בני ישראל: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא).
קריעת ים סוף הייתה למעשה מתנת חסד מהקב"ה לעמו - סוג של חיסון רוחני נגד כל הקשיים והמשברים שיפקדו אותו בעתיד. כידוע, אותו חיסון לא החזיק מעמד הרבה זמן, לא במדבר סין כאשר "וַיִּלֹנוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן" (שמות טז, ב), כאשר הם אמרו "מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה' בְּאָרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לֱהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שם, ג).
מדוע הגיבה בצורה כה בוטה ושקרית כל העדה? האם אפשר לטעון שדווקא אותו נס גלוי של קריעת הים גרם להם להידרדר לרמה של תינוקות שדורשים סיפוק מיידי ולא מוכנים לסבול שום דחייה של תענוג שהם דורשים?
לעניות דעתי, מחד-גיסא, קריעת הים הבטיחה לעם שה' עמו לנצח, ומאידך-גיסא, היא גרמה לעם לחשוב בטעות שחייו היו ללא קשיים כלל, וכל מה שירצה העם יינתן לו מייד - ללא תפילה וגם ללא השתדלות. מקונספציה זו העם היה חייב להיגמל - ועל כך באה עליו מלחמה שניה תוך כחודש - מלחמת עמלק.