הפרשה מכניסה את ישראל כבר לעדן אחר מעדן מצרים על הים. שוב אין ניסים, יש מציאות והיא קשה. על העם להתמודד עם הקושי החום, הצמא והצעידה במדבר צחיח. מצרים והיאור והצומח והדגה, אינם עוד.
כאמור, תקופת הניסים חלפה ואיננה עוד. כשיש קושי, צריך למצוא דרך להתגבר עליו בעשייה ולא בצפייה לנס. מכאן ואילך אין בעלי יכולת לעשות ניסים אין כוח מסתורי לבן האדם מעבר לכוחו הפיזי וכוח החשיבה שלו. אין לאדם יכולת מאגית לעשות פלאים, לכן מובאים שוב דברי הרמב"ם, כי הם דברי חכמה שנועדו לסלק את האמונה במתחזים "עושי פלא". כי אין יכולת לאדם לנבא את העתיד, ברם יש לאדם יכולת להגיע בשכל הישר להסבר תופעה זו או אחרת וכך אומר הרמב"ם: (בספרו מורה נבוכים חלק ג' פרק-נה) כל המופתים אינם אמיתיים (אלא) רק למי שראם, אך לעתיד (לאלה שלא היו בעת קרות הניסים) ישוב זכרם ויהיה גם שומע שיכזיבם.
כפי שזה נאמר: ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזנים לשמוע (דברים כט / א), כי בעת התרחשות הניסים היה לבני ישראל לב לדעת, ועיניים לראות, ואוזנים לשמוע, לא כך הדבר במציאות היומית שלנו, כל אחד צריך לראות המציאות ולחיות בה על-פי כללי התנהגות שנאמר: שָם שָׂם לו חֹק ומשפט, שם בְּמָרָה נתן משה לעם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם כגון דינים בין אדם לחברו. וְשָׁם נסהו (טו / כה) במקום לבקש ממשה למצוא להם מים לשתות באו בתלונות. כל אשר צריך לעשות לחיות את המציאות ולקיים החוק והמשפט ואין לערער על החוק גם אם איננו לרוחך. ובידינו הכוח לחלום ולדמין ובידנו לבטל. כל שעלינו להכיר במציאות ולא לעסוק בנעלם ובדמיון, זה לא מונע ממנו להיות אנשי חזון.
הַמְצִיאוּת אֵינָה כַּדִּמְיוֹן בָחָלוּם אַתָּה אִישׁ חָזוֹן
וּבְהָקִיץ אִיש בַּעַל נִסָּיוֹן זוֹרֵעַ וְקוֹצֵר וּמוֹצִיא מָזוֹן
אָמְנָם הַכֹל מִכּוֹחַ עֶלְיוֹן אַךְ בְּיָדְךָ הַצָּלָה אוֹ כִּלָּיוֹן
בֶּן אָדָם זְכֵה לְעֵת רָצוֹן בַּצֵּעֵ מָהֶר רַק לֹא בִּחִפָּזוֹן
וַאֲצַטֵּט דִּבְרֵי שִׁירָה שֶׁנֶאֶמְרוּ מִזֶה זְמָן
לְכֹל דָּבָר יֵשׁ עִדָּן וּזְמָן וְשׁוּב לֹא יֵרֵד מִשָּׁמַיִם מָן
אֵין לְצַפּוֹת לְנֶס עַכְשָׁו אוֹ לְבָּשָׂר מִשָּמַיִם כִשְׂלָיו
נִשְׁתֶֶה מִמֵּי-מַעְיָן אָצוּר כִּי אֵין מָיִם מִמַּכָּה עַל צוּר
לְקָחִים קח וְעַיִן פְּקַח תִּמְצְאֵם הַשָּבוּעַ בְּבֶּשַׁלַּח.