העובדה שמרציאנו התגלה בידי העוקבים מטעם המוסד המיוחד, כמי שמעורב במה שמתרחש בדירת-המסתור, שאליה הגיע גם סנגורו, עניינה מאוד את מי שלו דווח על-כך - וכאן הייתה הטעות של בני-הזוג מרציאנו; וטעות זאת היא שהכניסה אותם למערבולת שלא-מרצונם.
הם פעלו כדי למלכד את דני, למקרה ויהיה צורך להפעילו נגד רצונו, מבלי לדעת, שהם-עצמם, בפזיזותם, נכנסים למלכודת-פתאים, שממנה, אולי, לא יצליחו להיחלץ.
משום-מה, גם לא עלה בדעתם, שייתכן שכל מאמציהם להכין תשתית של לחץ תלויה בכלל בשאלה אם עניינו של מרציאנו, אם הוא ייעצר, חלילה, יובא בפני אותו השופט שאותו הם זממו למלכד.
לאחר מכן, לאחר שמרציאנו נעצר, כשהתברר, שמשפטו אכן נקבע בזריזות רבה בפני השופט רבינוביץ, הם שוב לא היו מספיק ערניים כדי לתהות כיצד זה קרה; המקריות שבדבר לא העירה בהם כל מנגנוני-אזעקה.
יעלה, עם כל חריפותה, נפלה במלכודת שהיא בנתה לאחרים.
היא הייתה צריכה להבין שמעקבים אחר אנשים כל-כך מרכזיים בצמרת-השלטון אינם יכולים להתנדף באוויר הצח ללא שגם אחרים יבחינו במעקבים האלה.
ואם אלה, מי שהם לא יהיו, יבחינו במעקבים של אנשי מרציאנו, משהו לא טוב יכול להתפתח.
הקישורים שייעשו בוודאי יעוררו הרבה חששות ולא-מעט דאגות בקרב מי שצריכים לדאוג במקרים כאלה.
ודאגה זאת, אכן התחילה תגובת-שרשרת שבמהלכה מצא את עצמו מרציאנו עצור בחשד שהוא גנב מזוודה מלאה במזומנים מצ'צ'נים.
החשד היה אומנם חשד-שווא, מפוברק למהדרין, אבל מרציאנו לא יכול היה לדעת מה מתכננים אלה שעצרוהו בתואנות מצוצות מהאצבע.