כמו האישה התימנית בתימן, כך גם
הרבנית קאפח, ספגה את המסורת מדורי דורות עוד מהיותה רכה בשנים. גם היא קמה מבעוד שחר והכינה את הצלוף, הזאלביה, הקלוב, הכובאנה לשבת ואח' חילקה "לחם מצווה", התפללה, שרה... ובזמנה הפנוי רקמה. היא לא סרה ממנהגה זה גם כשעלתה ארצה בשנת 1943 ארצה, ואחרי תקופת הסתגלות בתל אביב, קבעה ביתה בירושלים.
מורשת אימהות
את מעשה "המצווה" למדה מאמה הורתה. בתימן, הייתה משפחתה מהמעמד הגבוה. אביה סוחר, אמה עקרת בית, אחֵיה צורפים בכסף ובזהב. את צרכי הבית היו קונים פעם בשנה. המחסנים בבית היו מלאים עד אפס מקום במזון: "יד אלוהים מלאה", אמרה לי, "לכן היה לנו מה לחלק אני עוד זוכרת שהייתי קטנה, בת שלוש-ארבע, אימא הייתה תמיד אומרת לי, בקשר לעניים: 'אם תראי, בִּינְתִּי (בתי - בתימנית), או אם תשמעי אישה חולה, אישה עם הרבה ילדים, אישה זקנה... תגידי לי. ואם שמעתי על אישה חולה, או שילדה הרגע..., אז הייתי קוראת לחברה, לוקחת פח קמח, צרור כסף, כד חמאה, חבילת ביצים ועופות - שלוש או ארבע או חמש תרנגולות, לפי המצב. את התרנגולות היינו קושרים ברגליים, שלא יברחו... היינו הולכים ודופקים את הדלת ושמים בחדר המדרגות. אחר-כך היינו רצות הביתה, שלא יראו אותנו, שלא ידעו מאיזה בית נתנו, את מבינה?, היו מאוד מתביישים. ככה היינו עושים, מתן בסתר".
"... תרנגולות, היינו נותנים שהן חיות, זה לא כמו פה. בתימן, לא קונים בשר מוכן לבישול, כי כל אחד שוחט איך שהוא רוצה. יש שוחטים, אבל כל אחד רוצה לשחוט אחרת, אז נותנים רק עוף חי, אף פעם לא נותנים שחוט. עושים מֶחַלַאל פִיל בַּיית".
הרבנית קיבלה "מורשת אימהות", קיימה אותה ו"יצרה" כמעין עיגול המורכב מהרבנית, מצוַות הנתינה, הזולת וחזרה אליה...
העשייה של הרבנית היא שלמה: יוצאת ממנה וחוזרת אליה. יש לה סיפוק רב מעבודתה, האנשים שהיא מסייע בידם מודים לה על סיועה, הם מחקים את מעשיה, אופים ומחלקים "לחם מצווה" (ומסייעים בדרכים נוספות) לזולתם, וכן הלאה... כל הדינמיקה הזאת גורמת לרבנית מוטיבציה להמשיך ביתר שֹאֵת פעילותה הברוכה ולהרחיב, על-ידי כך, את מעגל המתנדבים. זו הדרך בה היא נעה במעגל של בעלי מצוות, שהולך וגדל עם השנים. חלק לא מבוטל מהם, הופך מנצרך - למסייע לנצרכים ממנו ואף נותן דוגמה לבני ביתו ולסביבתו.
מתימן, כאמור, מוטמעת ברבנית השעה, לפנות בוקר, לאפות את הלחם עם אמה. כל ימי השבוע היא אופה לפנות בוקר. אופה לאביה, לאחיה, ויותר מאוחר לבעלה, שיהיה להם לחם חם וטרי בבואם מבית הכנסת. וכאן בישראל, אין היא הולכת למכולת לקנות לחם טרי, לחמניות טריות... היא קמה מבעוד שחר, כפי שעשתה בתימן, מכינה ואופה להם את הלחם במו ידיה.
עבודת הלישה קשה והרבנית, על-אף גילה, מתמידה בה. יש במלאכת הכנת הבצק ואפייתו, לא רק מימד גשמי - להשביע את הרעֵב, אלא יש בו גם מימד רוחני. שהרבנית אופה לחם ומחלקת אותו לעניים, במעשה הנתינה שלה, היא גם מעניקה מִידה של חסד, רחמים וחמלה.
חלוקת "לחם מצווה" דומה ושונה בעת ובעונה מהכנת הבצק ואפייתו, כפי שהיה בתימן. שכן, עצם החלוקה אינה דבר מודרני ואופנתי. אין קוראים כאן בשכונות ירושלים, בערבי שבתות: "מצווה", "מצווה" ונשים יוצאות מחצרות הבתים ונותנות לשמשֵי בית הכנסת מהלחם שאפו, שיחלקום לעניי העיר. הזמנים חדשים, הזמירות חדשות, אך עבורה כמו הזמן עמד מִלֵכֵת, עבורה - זו דרך חיים!
הרבנית היא אישה גדולה במצוות. כשהגיעה עם בעלה (מורי יוסף קאפח זצ"ל) וילדיה ארצה, סייעה לו בפרנסת המשפחה, פתחה בית מלאכה ובו העסיקה כ-50 רוקמות. בקיאותן במלאכת מחשבת של הרקמה המסורתית התימנית, עשתה לה כנפיים בכל היישוב ורבים נהרו לקנות את יצירותיהן, (כולל חנויות: "משכית", "ויצו" ואח' בארץ ובחו"ל). הרבנית הייתה "כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה" (משלי לא, יד). היא ורוקמותיה היו יושבות על מזרנים, שעונות על-גבי כרים ומזמרות שעות ארוכות שירה בשלל הצבעים של רקמתן. העיסוק ביופי מילא את לבה של הרבנית, הפרנסה הייתה מצויה בשפע והחיים זרמו להם על מֵי מנוחות.
הייתה אומרת לי הרבנית בחיוך: "תאמיני לי, שמחה, הרווחתי כל-כך הרבה כסף מהרקמה..., לא ידעתי איפה להניח את הכסף. היו לי ככה שטרות (וסימנה לי בתנועה על ידיים מלאות), היו לי המון דולרים, מרקים, פרנקים, לירות ומה לא. הייתי מכניסה חבילות חבילות כסף מתחת לסדינים בארון, מתחת למזרן, מתחת לשטיח, כבר לא היה לי מקום להניח את שטרות הכסף... ואז קרה המקרה...".
מה גרם לרבנית לעזוב את כל השפע ולסגור את בית המלאכה המשגשג? איזה "מקרה" גרם לה לקום ב-04:00 לפנות בוקר, כל בוקר, להכין בצק (ארבעה עד שמונה קילו קמח, הכל לפי המצב והעניין), להכינו על-גבי מרחשת, מחבת, תנור ואח', לרוץ לביתו של זקן ערירי, זקנה חולה או לביתם הצנוע של משפחה ענייה ומרובת ילדים הגרים בשכונתה ואח', לפקוד את ביתם של עניים מכל העדות ולחלק "לחם מצווה", ורק אחר-כך לחזור עייפה לביתה ולהתחיל במלאכת יומה?
התשובה לכל אלה היא מקרה אחד (שבעקבותיו באו רבים): "יום אחד, בצהריים", סיפרה לי הרבנית, "הלכתי בסמטה, בשכונה שלי. הלכתי הביתה לנוח קצת. כל יום היינו עובדות, כל הרוקמות, ובצהריים עושים הפסקה, אוכלים משהו, קצת נחים וממשיכים לעבוד. אז כמו שאני אומרת לך, הלכתי הביתה ופתאום אני שומעת צעקות מאיזה בית עם שתי קומות, צעקות של אישה זקנה: 'אני רעבה, אני רעבה...'. תאמיני לי, שמחה, נורא נבהלתי, אבל החלטתי לעלות למעלה, לקומה השנייה בבניין ולראות, מה קרה לזקנה שככה היא צועקת. דפקתי את הדלת ופתחתי אותה ומה אני רואה? מראה מזעזע:
חדר קטן, מלוכלך ומוזנח, סמרטוטים זרוקים על הרצפה ובאמצע החדר, אישה זקנה, מסתובבת מסביב לשולחן, תולשת את השערות של הראש שלה, רגל אחת בנעל בית והרגל השנייה שלה יחפה. היא הייתה מסתכלת על התקרה וצועקת: 'אני רעבה...'.
אמרתי לה: 'סבתה, למה אַת בוכה?'
אמרה לי: 'אני בודדה יה בינתי (בתי), הילדים שלי עזבו אותי וכבר יומיים שלא אכלתי ואני חולה ורעבה...'. הייתה בוכה בוכה... רחמנות על הזקנה. אני לא אשכח את זה כל החיים שלי. מה עשיתי, הרגעתי אותה ואמרתי לה שעוד כמה דקות אבוא עם אוכל ושלא תבכה ושלא תדאג. השכבתי אותה במיטה ורצתי הביתה. בבית אספתי בגדים נקיים, חומרי ניקוי, מטאטא, סחבה, דלי, אוכל... מה לא, ורצתי בחזרה לזקנה, פחדתי עליה, מסכנה. באתי אליה הביתה והידיים שלי מלאות. בקושי סחבתי את הדברים, אבל הקב"ה נתן לי כוח.
קודם כל נתתי לה לאכול. אחר-כך החלפתי לה את המצעים במיטה, רחצתי אותה יפה יפה, הייתה מלוכלכת ומסריחה, הלבשתי לה פיג'מה נקייה, השכבתי אותה במיטה. עכשיו, הייתה שבעה וכבר לא בכתה. אחר-כך התחלתי לנקות את הבית שלה. איזה לכלוך יה שמחה, לא ראית בחיים שלך דבר כזה.
כל הזמן הייתה מסתכלת עליי בעיניים שלה ואומרת לי: 'איך באת אליי, איך אלוהים שלח אותך אליי? אַת כמו מלאך... כמו מלאך. כך הייתה אומרת ומברכת אותי כל הזמן ולא מאמינה שבאתי ורחצתי אותה ונתתי לה לאכול. תאמיני לי, שמחה, טיפלתי בה כל החיים שלה, מסכנה. לבסוף מתה. כשמתה, רחצתי את הגופה שלה ודאגתי לה שתיקבר כמו שצריך, ב
כבוד.
שמחה, לא תאמיני, אבל כשראיתי אותה אמרתי בלב שלי: מה זה, יש כאלה אנשים בעולם? יש זקנים מוזנחים ורעבים ואני יושבת לי בחיים טובים מלאה כסף ונהנית מהחיים והם סובלים? בשום פנים ואופן אני לא אמשיך לחיות ככה, בזמן שאנשים חיים בדלות כזאת. וככה התחלתי להסתכל טוב טוב מסביבי, ראיתי בן אדם זקן, בודד, אפיתי לחם בבוקר והלכתי אליו, לבית, ונתתי לו. שמעתי על אישה חולה, גם לה הייתי מחלקת לחם ועוזרת לה ועוד משפחות של עניים עם ילדים כל-כך יפים, מוצלחים, אבל מסכנים שאין להם לחם לאכול. גם יש כלות עניות, ילדים שהגיעו לבר מצווה ואין מי שיעשה להם את החגיגה וברית מילה לתינוק של זוג עני..., מה אומר לך, שמחה, עולם מלא צער וסבל אני רואה. לבסוף החלטתי סופית, שאני סוגרת את העסק עם הרוקמות ואת כל החיים שלי אני נותנת לעניים.
המשפחה שלי מאוד כעסה. אמרו: 'מה זה אַת סוגרת את הבית מלאכה, השתגעת? תעבדי וגם תתרמי. אפשר לעבוד וגם לעשות מצוות'. אבל אני ידעתי, שאי-אפשר לעשות בצורה טובה את שני הדברים ביחד. לאנשים כאלה צריך להקדיש הרבה זמן, הרבה אהבה, תשומת לב... הרבה כוחות... אי-אפשר לעשות חצי חצי. שיכעסו, העיקר אני מרגישה בלב שלי שעשיתי נכון. אַת רואה? יד אלוהים מלאה. תמיד הוא שולח לי עזרה מפה ומשם ואני מחלקת, ברוך השם".
משעזבה הרבנית ברכה קאפח את בית הזקנה שצעקה: "אני רעבה", חשה, כי נפל דבר בחייה. היא הבינה ששפר עליה חלקה לחיות בשלווה וברווחה, אך באותה עת חיות בסביבתה נשמות אילמות, המתייסרות יום-יום, שעה-שעה בייסורי גוף ונפש, ואין עוזר. היא סגרה, כאמור, את בית המלאכה המשגשג, שלחה את רוקמותיה לבתיהן והמירה את מלאכת הרקמה היפה במעשי צדקה וסעד לזקנים, לחולים, לנכים ולעניים שמסביבה.
למעשה, יכלה לעבוד בבית המלאכה ולהעסיק את הרוקמות, להרוויח כסף ולתרום לעניים. אך בצעדה זה, היה משהו חשוב יותר מכסף, דבר הגורם שמחה ועשייה חיובית, שפירותיה, קיום ערכי-יסוד של המסורת היהודית: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, 18) להיות מודל לחיקוי לסובבים אותה. במצווה שהיא עושה, היא למעשה טווה רשת של מתנדבים נוספים ומוסרת שדרים לכל עבר של "אהבת חינם" ושימת לב לחלש והכל באמצעות לחם המצווה.
המעשה שלה לקום מבעוד שחר ולאפות לחם ולחלקו חם וטרי לעניים, יש בזה יותר מאשר חלוקת לחם גרידא, אלא יש בזה משום מידת החמלה, האהבה, הנתינה, שלא על-מנת לקבל פרס. ברמה המיידית, היא מחלקת לחם, להחיות את העני, להשביעו, אך מאידך-גיסא, האדם שקיבל ממנה את הפת העגולה חש, שמישהו בעולם שם לב אליו, מעניק לו לחם לשׂבוע אך גם תשומת לב ואהבה מהרבנית בכבודה ובעצמה, שהיא דמות מאוד מכובדת בקהילה.
הרבנית לא באה לבית, נותנת את הפת הטרייה והולכת לדרכה. פת הלחם משמשת כ"מפתח" הפותח את דלת ביתם וסגור לבם של האנשים אותם היא מבקרת. היא מאתרת את הזקן, הזקנה, המשפחה הענייה, ששמעה על מצוקותיהם, באה לביתם ובידיה לחם טרי, מעשה ידיה. לבתים אלה היא לא באה עם לחם טרי שקנתה במכולת השכונתית, היא באה עם לחם שהיא עצמה הכינה, וזו מדרגה גבוהה יותר. אנשים מבינים, שאין היא באה לביתם מתוך סקרנות גרידא, לחטט בפצעיהם, הם מעריכים את המחווה שלה, את המאמצים שלה לקום מבעוד שחר כדי להכין את לחם המצווה, שלב אחר שלב, ואחר-כך, היא טורחת עד פתח ביתם בבוקר השכם, כדי לתת להם לחם שיש בו מן הסמליות, שיש בו מן ההקרבה, החום, האכפתיות והכוונה האמִתית לסייע.
הרבנית יודעת בליבה, שהאנשים אולי דלים ועניים, אך בליבם הם אנשים גאים. יש רבים מהם, כמו בתימן, שלא יודו שהם עניים, שלא יצאו לבקש לחם (שהוא במקרה זה גם מזון), ולכן, כרבנית, היא מנצלת את מעמדה זה ובאה לביתם, גם כאשת רַב המטפלת בקהילתה.
כדי להתקרב לאותם עניים שיש בהם מידה רבה של כבוד ולא לפגוע בהם, היא באה עם מִנְחה - לחם, שהיא הכינה. אנשים רואים אישה מבוגרת, הנוקשת על דלתם בימי קור, גשם, שלג ובימי חום, בימי חול ובערבי חגים... ואז, נפתחות בפניה דלתות הבתים ולבבות האנשים. אז ניתנת לה הזכות להיכנס, לסייע גם במצוקות האחרות הפוקדות את אותה משפחה.
לרבנית, בין השאר, יש מחסן בגדים משומשים ("יד שנייה"). בבואי לשם, ראיתי נשים זקנות יושבות, בוררות את הבגדים לפי טיבם, לפי מידותיהם וכדומה. שאלתי את הרבנית: "מאיפה אַת משיגה את כל הנשים האלו?", ואז תפסה בידי והוציאה אותי מהמחסן לחצר ואמרה לי: "דברי בשקט, שמחה, שלא ישמעו אותך. הנשים האלה, חלק גדול מהם, הם הנשים של המשפחות העניות שאני מביאה להם לחם טרי כל בוקר. הם אמרו לי: 'תודה הרבנית על הלחם הטרי שאת מביאה לנו בוקר בוקר, אבל גם אנחנו רוצים לעשות משהו בהתנדבות', אז הבאתי אותם לכאן, שיעזרו, שעה-שעתיים..., כמה שהחבֵרה רוצה וככה, הם שומרים על הכבוד שלהם. לא רוצים רק לקחת, הם רוצים גם לתת. תאמיני לי, שמחה, נהייה פה 'מועדון חברות'. כמה אנחנו צוחקות ושרות תוך כדי עבודה. עבודה קשה, אבל זה ממש תענוג לעבוד כולנו ביחד".
נראה, שבאמצעות חלוקת לחם המצווה, הרבנית מוסרת שדרים ובונה רשת מתנדבים וכך מוכיחה לכולם, שעשיית הטוב - משתלמת, כי "אף אחד לא יודע מה ילד יום". העזרה ההדדית עושה את שלה: הקהילה מתחזקת, היחס לעני, לזקן, לחולה, לנכה משתנה לטובה. כל אחד עושה כמיטב יכולתו למען הקהילה, ואז, בשעה-שעתיים שהאישה מתנדבת, היא מחזירה, כביכול, את כבודה האבוד ותורמת בדרך זו לקהילה.
בשכונה, האישה המתנדבת מוערכת יותר על-ידי בני הקהילה ולא מוכרת בסביבתה כאוכלת לחם חינם. גם הרגשתה משתפרת. פעמיים בשבוע היא קמה בבוקר, מתרחצת, מתלבשת והולכת למחסן. לעיתים הרבנית נותנת למתנדבות בגדים, יד שנייה, להן, לבני ביתן ואז המוטיבציה עולה... כל זאת, בשל פת לחם טרייה וחמה בבוקר שהרבנית מביאה לביתן.
בביקורה בבתי העניים, אומרת הרבנית מילים טובות, מרגיעות... משמשת להם אוזן קשבת, והרי: "דאגה בלב איש ישׂיחנה" (משלי יב, כה), ואכן, אנשים פותחים את סגור לבם בפניה ומספרים... וזה, כאמור, יותר מחלוקת לחם. זו כוונתה הנסתרת של הרבנית, לתת לחם מצווה, שאת הכנתו עשתה באהבה, בכוונה גדולה, הבאה גם כדי להשלים את המצווה.
"לחם מצווה" כולל שתי מילים: לחם ומצווה. לחם - כדי לשׂבוע, להחיות את הגוף (הבשר - הלאחמה), ומצווה - הנולדת מאקט חלוקת הלחם, כדי להחיות את הנשמה, לרפא את דאגות הלב ודאגות היום יום של הנצרך.
כשהייתה הרבנית נכנסת לבתים הייתה חוזרת לביתה, לעיתים, עם עיניים דומעות ומספרת לי: "שמחה, יום אחד שמעתי על זוג זקנים חולים, עריריים ועניים שבעניים. הכנתי בבוקר זלוף ולקחתי להם הביתה בבוקר השכם שהוא חם וטרי. באתי וראיתי שלא היה להם שום דבר בבית. לא מטבח, לא שירותים, לא פריז'ידר... מה אומר לך, עניים מרודים. כך הייתי נוהגת להביא להם זלוף טרי כל בוקר והם היו מברכים אותי מפה ועד סוף העולם... כל פעם הייתה אומרת לי הזקנה: 'רבנית, אני חולמת שיהיה לי מטבח, שגם אני אוכל לעשות לחם בתנור. מי יודע אם אזכה'.
יום אחד, לא יודעת מה קרה, ונשרף להם כל הבית. המעט שהיה להם נשרף. מסכנים, לאיפה ילכו? לקחו אותם לבית-החולים לטפל בהם. החלטתי שאני חייבת להציל להם את הבית. אספתי אנשים מהשכונה: זה צבע, זה סייד, זה בנה להם מטבח חדש, שירותים ודאגתי שיהיה להם פריז'ידר במטבח, כמו שהאישה חלמה.
כשחזרו מבית-החולים, לא האמינו למראה עיניים: הכל היה לבן, יפה, בית חלום. הזקנים כמעט התעלפו כשראו את הבית שלהם נקי, יש מטבח, יש שירותים, יש פריז'ידר. אגיד לך את האמת, שמחה, פחדתי שלא יקרה להם משהו מרוב שהתרגשו... כמה שמחו. לבסוף, אחרי שבכו והודו לי מאוד, אמרה האישה: 'עכשיו אני אכין לחם במטבח שלי ואחלק. מי יודע, אולי בזכות לחם המצווה שאחלק, תבוא לנו ברכה'. וככה היה. כל בוקר הייתה עושה לחם בַּעַגִ'ין, כמה חתיכות כל יום, ומחלקת אותם לשכנות שלה. גם לזוג הזקנים האלה דאגתי עד שמתו וגם להם דאגתי שיקברו אותם בכבוד.
אַת רואה שמחה, לא פלא שאימא שלנו לימדה אותנו לחלק לחם ומזון לעניים. כשאת רואה דבר כזה, אין שמחה גדולה יותר. כל עוד אני עומדת על הרגליים שלי, אני אכין לעניים לחם טרי כל בוקר מקמח "נקי". רק שאלוהים ייתן לי כוח ובריאות".
הרבנית, בחלוקת לחם המצווה, נותנת דוגמה וסמל לאחרים, הן לקטנים והן לגדולים. באמצעות הלחם היא שומרת על מסורת אבותיה ומעבירה אותה לדור הבא אחריה. נכדותיה ונכדיה מסייעים בידה יום-יום לומדים מעשיה וכן צבא המתנדבים הנמצא סביבה והולך לאורה - ואני אחת מהם.
הרבנית מכינה לי כל יום שישי זלוף, קובנה וחילבה ואומרת לי: "שמחה, אַת יתומה עוד משהיית ילדה קטנה. תחשבי שאני האימא שלך. אני מתפללת בשבילך כל יום ליד המזוזה, שתהיה לך חכמה, בינה ודעת, שיהיה לך חן וחסד בעיני אלוהים ואדם ושתחזרי בתשובה". כשהיא אומרת "תחזרי בתשובה", היא צוחקת. כוונתה היא, שכבת של רב ומקובל, אחזיר עטרה ליושנה, אחזיר את הגלגל אחורה ואהיה דתייה כפי שהייתי בילדותי.
גם כאן, היא מחלקת לי לחם לשבת, נושאת תפילה ומתפללת. הרבנית מבקשת באמצעות מתן לחם המצווה גם להחזיר בתשובה. לדעתה, יראת השם תורמת לעשיית מצוות ולאהבת הבריות. הרבה מעשי חסד ידועים בקרב אנשים שומרי מצוות והערבות ההדדית בחוגים אלה רבה ביותר, וזאת מכוחה של המסורת. באמצעות חלוקת הלחם, הרבנית מנסה להגדיל מידה זו של עזרה לזולת, וחזרה בתשובה היא אחת מהדרכים כדי לחזק את ההכרה של האכפתיות והחרדה לגורלו של החלש ממך בחברה, דבר שלא כל-כך "פופולרי" בחברה ההישגית בה אנו חיים כיום. אין היא כופה חזרה בתשובה. אין היא מתנה את עזרתה עם מקבל המצווה, בתנאי של חזרה בתשובה. אנשים רבים נוקשים על דלת ביתה שאינם דתיים כלל. באים לביתה אנשים מעדות שונות, גילים שונים, אנשים בריאים, חולים... לכולם היא מסייעת ועוזרת בנפש חפצה ובאותה מידה.
מאז "מקרה הזקנה", למעלה מ-40 שנה, מכינה הרבנית, כאמור, עם עלות השחר, לחם לרעבים. לחם טרי העשוי מקמח חיטה "נקי", הטוב ביותר שידה משגת, עבור אותם עניים בהם היא מטפלת. "להם מגיע הטוב ביותר", הייתה אומרת לי, והבנתי את כוונתה. היא לא מכינה להם לחם מד'רה, מקמח תירס ואח' אלא מקמח חיטה "נקי", שבתימן, כאמור, היו מכינים ממנו סוגי "לחם מעדנות" לשבת, לחגים, לימים טובים ומיני לחמים משובחים אחרים. עבור הרבנית, לחם מקמח לבן הוא סמלי ביותר. הוא מורה על שפע, על רווחה. לחם מקמח זה היא לא מחלקת לעשירי העיר, אלא לעניי העיר. העניים אינם יודעים מה משמעותו של קמח "נקי", אך היא יודעת, ולכן, בזיעת אפה היא מאכילה לחם.