משבר המנהיגות מחריף ואיתו עולה שאלת המנהיגות של דור המייסדים לעומת המנהיגות בשני העשורים האחרונים. קל ליפול בדיון כזה למלכודת של נוסטלגיה וצביעת העבר בצבעים ורודים של מציאות שהייתה פעם טובה יותר עם מנהיגים רציניים לעומת המציאות כיום. קשה יותר לנסות להתעמק ולהתמודד עם סוגיית המנהיגות בהקשר הרחב יותר הנוגע הן לתכונות המנהיגות ולסביבה הפוליטית החברתית והערכית בה מנהיגים שונים פעלו ופועלים. דור המנהיגים הקודם שמנה אישים כמו בן-גוריון, ויצמן, דיין, בגין, שמיר, פרס, רבין ושרון, לא היה חף מטעויות. גם בתקופתם התגלו חלקם כאנשים שנכשלו מוסרית ולעיתים נחשדו בפלילים, אם כי שכיחות העבירות האתיות והמשפטיות גדלה בהתמדה.
הסביבה הערכית והחברתית של המדינה השתנתה וייתכן שהשינוי השפיע על סוג המנהיגות הנבחרת והתנהלותה. החברה הישראלית עברה תמורות, הפכה לחברה משוסעת מבחינה חברתית, פחות מלוכדת, אינדיבידואלית וקפיטליסטית. החזון המגבש של קום המדינה, דגלי עלייה, התיישבות, ביטחון, התנדבות ושליחות, עבר שינוי לרעה. השינוי לווה בהשחתה של נורמות מוסריות הנוצר בתוך מציאות מורכבת של חיכוך מתמיד והקצנת פערים כלכליים ופוליטיים בין שכבות אוכלוסייה בתוך החברה. החיכוך המתמיד והקונפליקט הישראלי-פלשתיני ואי-הגדרתם של גבולות המדינה "תורמים" את תרומתם והפכו את החברה הישראלית לחברה שבטית ומפולגת.
קיומה של שיטת ממשל בישראל המבוססת על בחירות יחסיות, מייצר מצב בו ראש ממשלה שאינו מצליח להוביל את מפלגתו ולגרוף מספר רחב של מנדטים, נתון לחסדי שותפיו הקואליציוניים ונתון ללחצים פנים-מפלגתיים, פנים-קואליציוניים, מול האופוזיציה ומול גורמים חיצוניים, ונמצא במשבר משילות מתמיד.
עושים סיבוב בין פוליטיקה לעסקים
דווקא במציאות מורכבת כזו עולה התכונה המנהיגותית שהיא אולי הקריטית ביותר - היכולת לקבל החלטות בכלל ובמצבי משבר בפרט. מהלך ההינתקות לדוגמה, על-אף היותו שנוי במחלוקת, סימן את היכולת של אריק שרון כמנהיג שמסוגל לנסות לשנות מציאות ולקבל החלטות קשות. ניתן להביא דוגמאות ממנהיגים כמו בן-גוריון שקיבל החלטה על הכרזת המדינה, בגין קיבל את ההחלטה על הסכם השלום עם מצרים, רבין קיבל החלטות על הסכם השלום עם ירדן וההתמודדות בניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. נגזר מכך כי המנהיג הוא אדם שמסוגל לקבל החלטות, לא אהודות, לעיתים שנואות, אבל לבצע מתוך רצון לייצר מציאות אחרת.
כאן טמון הדנ"א של המנהיגות, האם המנהיג מסוגל לקבל החלטות קשות. החלטות שהן לא על בסיס סקרי דעת קהל, שיקולי הישרדות פוליטיים בלבד, תמרונים ומניפולציות ואינטרסים אישיים-פרטיים, אלא החלטות של מדינאי (להבדיל מפוליטיקאי). מדינאי המנסה לייצר דרך חזון ויעדים חדשים גם מציאות שונה, מציאות שתהיה טובה יותר למונהגיו ולציבור. בנושא הערכים, אפשר להגיע למסקנה צינית שהמעבר הפיזי מבחינת מיקום, של מנהיגים משדה בוקר לבנייני אקירוב ולקיסריה, מסמל את הפער בין הרטוריקה המוסרית של המנהיגים לבין התנהלותם באופן שונה לחלוטין.
ממנהיגים שהם שליחי ציבור קיבלנו מנהיגים ש"עושים סיבוב" בפוליטיקה, יוצרים קשרים עם גורמים כלכליים, אחר כך מגיעים לעסקים עם אותם גורמים וחוזר חלילה. בדרך הם גם דואגים למקלטי מס, רישום חברות על שם בני משפחה ועוד. הכל חוקי כמובן לכאורה. היכן הערכים? מסר חיובי ומוסרי של צניעות לציבור? ממש לא.
משבר המנהיגות בישראל הופך להיות בולט יותר, לא מתוך נוסטלגיה לעבר אלא מתוך צורך אמיתי למנהיגות שלא רק תשרוד בתוך המציאות המורכבת של החברה ותפעל לטובת האינטרס הפרטי שלה המלווה אותה כצל מתמיד, אלא תנסה לשפר מציאות זו לטובת הדורות הבאים בתחומים של דיור, צמצום פערים כלכליים חברתיים ותהליכים מדיניים.