מה ההזדמנות ההיסטורית עליה חופרים ללא הרף אנשים בתוכנו, שאם נחמיצה - יהיה רע ומר? האם מישהו בצד השני מוכן להכיר בקיומנו? ומוכן לאפשר לנו לחיות במדינה יהודית, כשאנו כבר הכרזנו על נכונותנו לחיות בשלום עם מדינה פלשתינית? הרי כל יום מופיעות בעיתונים ובכל אמצעי המדיה הנוספים הכרזות מוצקות ונאמנות של דובריהן: הם לא מוכנים שאפילו יהודי אחד יחיה במדינה פלשתינית, ובמפות שלהם מצוין על כל השטח מן הירדן עד הים התיכון "פלשתין". אז איפה בדיוק יחיו היהודים הישראלים שגרים כיום בציון, במדינת ישראל אותה הקימו בזיעת אפם כשחזרו אליה לפני מאה ושלושים שנה?
די לרעות הרוח ולהבלים של הסיסמאות הנבובות הללו. אולי זה משרת את כל אלה שטסים הלוך ושוב בשירות הממשלה הישראלית והאמריקנית. אך לא זה מה שיביא לנו פתרון לבעיה שאין לנו פרטנר לריקוד השלום.
ובנושא חשוב לא פחות:
השימוש בסכינים בקרב ילדים ונוער
זוכרים את המאמר שלי "הלערבים דמינו?” מן השבוע שעבר, בו התרעתי שהבעיה הבוערת ביותר בישראל ברגע זה היא הפיכת השימוש בנשק קר בין ילדים ונוער כדי "לגמור חשבון" הפכה למשהו יומיומי? מה שקורה מאז ועד היום - כל יום שולף ילד או נער אחר סכין, דוקר ילד אחר שמגיע לבית חולים במצב קשה, או כורת אוזן בתוך הכיתה; ובכלל - ממתי הפסיקו הבנים "ללכת מכות" כשרבו, והעבירו את השימוש באגרופים לשליפת סכינים?
ועכשיו, כיצד זה מתחבר לכותרת 'הלערבים דמינו?'
הערבים, בני דודינו ושכנינו במדינת ישראל, בגליל, בשומרון ובנגב, מתייחסים ברובם לאישה או לנערה, כאל חפץ שימושי. ואם יעלה על דעתה להחליף את מושא אהבתה - דינה לדעתם אחד: מוות.
הילדים בארץ, לא בגלל שידורי טלוויזיה, אלא בגלל חוסר חינוך לערכים, ותובנות לקויות שהם רואים או שומעים בבית, חושבים שאם ילד דיבר עם חברתם בפגישה אקראית על ספסל בדרך - דינו סכין. ועל זה כתוב בקוראן: "דין מוחמד - בסיף".
אולי משהו מה"תרבות" הערבית בכל זאת כן חילחל למוחם של הצעירים בארץ, ובא לידי ביטוי באירועים המתרבים לאחרונה עד כדי מדי יום ביומו?
האם מאמרי משבוע שעבר הקדים את זמנו, או שמא לקח בתשומת לב הראויה את שבירת ארבע שיניו ופרצופו של הילד, עד כדי שנזקק לאשפוז, ועד היום לא מצאו לנכון להעבירו לבית ספר אחר, כי הוא לא מסוגל לחזור בשקט נפשי למקום הטראומתי בחייו?
אולי נתחיל לטפל בבעיות הרציניות ובזמן, ולא כפי שאנו נוהגים כבכיבוי שריפות, אך לא בטיפול שורש?