הטור של פריצי

ועד ראשי האוניברסיטאות דורש כי בראש המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) לא יעמוד יותר שר החינוך, כיוון שהוא דמות פוליטית. לטענתם, יש לשמור על חופש אקדמי, ולכן הם דורשים גם חוק שיבטיח חופש אקדמי. נשמע סביר והגיוני, פרט לעובדות: כשקוראים את המסמך שהגישו ראשי האוניברסיטאות לוועדה הממשלתית שבוחנת את מערכת הפיקוח על האוניברסיטאות (ועדה בראשות נציגת האקדמיה, הפרופ' חגית מסר ירון, כהמשך למסורת הישראלית הגאונית שהאקדמיה עצמה היא שבודקת את עצמה...), מגלים שאין במסמך כל דוגמה להתערבות ממשלתית בחופש האקדמי. איש לא יכול להצביע על מקרה כלשהו שהממשלה בישראל התערבה בחופש האקדמי. לא רק כי זה בלתי אפשרי, אלא שאם מתבוננים בשרי הממשלה, לא נראה שיש שם מישהו שמסוגל להתעניין בכלל בעולם האקדמי. וכי נראה לכם שלישראל כ"ץ או ללימור לבנת או לצחי הנגבי היה אי-פעם עניין כלשהו במתרחש באקדמיה, מעבר לימיהם כעסקני אגודת הסטודנטים? וכי נתקלתם בוועדה כלשהי בכנסת שקיימה אי-פעם דיון על תורת הקוואנטים, חקר המוח, הוראת המתמטיקה או לימודי גנטיקה וביולוגיה? המקסימום שיכול לקרות זה שמירי רגב תעלה לנופף בדגל מעל גג אוניברסיטת אריאל. מה שמזכיר שההחלטה היחידה של הממשלה בענייני האקדמיה הייתה נכונותה להכיר בקמפוס באריאל כאוניברסיטה, מעשה שבלי קשר למניעיו הפוליטיים, מהווה תרומה לחופש התחרות האקדמית (וזה, אולי, מה שהפחיד את כולם). מה שכן מתגלה מסמך ראשי האוניברסיטאות זה שהם רוצים בעצם הפרדה מוחלטת מפקידי האוצר וחסינות מפני הוראות חוק יסודות התקציב. במילים אחרות: האוניברסיטאות תוכלנה לתת לסגל שלהן חוזי שכר פטורים מכל פיקוח. ומכיוון שהנהלת כל אוניברסיטה מורכבת בעצם מאותם חברי סגל של האוניברסיטה (הם רק מתחלפים ביניהם בתורנות) אז בעברית פשוטה זה אומר שהם יאשרו לעצמם תנאים והסכמי שכר נדיבים ופרועים, והמדינה (מהמיסים שלנו) תידרש לשלם זאת. לזה הם קוראים "חופש אקדמי". מעניין באיזו מעבדת מחקר הם המציאו את המוטציה החדשה הזו. לו אני שר האוצר, הייתי נענה לאתגר מגיש מייד את חוק יסודות החופש האקדמי, בזו הלשון: "לממשלה, לכנסת ולכל רשויות המדינה אין כל זכות להתערב במה שנחקר, נלמד או מתרחש באקדמיה. כדי להבטיח זאת ולתת לאקדמיה חופש אמיתי מוחלט מכל השפעה ולחצים, גלויים או סמויים, חל בזאת איסור מוחלט על רשויות המדינה לתמוך ישירות או בעקיפין באיזו מהאוניברסיטאות בישראל, ובכלל זה אסורה כל תמיכה בכסף, בשווה כסף, בקרקעות, בזכיונות או מתן כל טובת הנאה אחרת" וזה יבטיח לאוניברסיטאות חופש מוחלט. שום שר לא יוכל להתערב, שום ח"כ לא יוכל ללחוץ, שום פוליטיקאי לא יוכל להשפיע, והאקדמיה תפרח. כדי להיות רציני, ולאפשר לאקדמיה קיום כלכלי ויכולת לקלוט מרצים וחוקרים צעירים וגם ללמד דורות של סטודנטים, ייקבע באותו חוק שקופת המדינה תיתן מעתה לכל מי שרוצה ללמוד באוניברסיטה "סל תקציב", שישמש אותו לתשלום שכר לימוד ריאלי, יקר כפי וככל שתבקש האקדמיה. המדינה תמשיך לממן השכלה גבוהה, אבל דרך הצרכן ולא דרך היצרן. צעיר המעוניין ללמוד ביולוגיה ייתכן שיקבל מהמדינה תקציב של 40,000 ש"ח לשכר לימוד לכל שנה, וסטודנט לרפואה אולי אפילו 100,000 לשנה או כפול, ולאותה אוניברסיטה שאליה הוא יירשם ובה הוא יבחר ללמוד - אליה יוזרם הכסף. המדינה לא תפחית השתתפותה - אבל תיתן לסטודנטים לקבוע להיכן הכסף הולך. זה יעודד תחרות אקדמית וזה גם יחייב את האקדמיה להתחיל להתייחס גם לסטודנטים ולאיכות ההוראה. זה אומנם יהיה שוק, הלם, וזעזוע של מגדלי השן, ויחייב אותם להתרענן, להתמודד, להתקדם ולהתייעל. אבל מה לא עושים בשביל חופש אקדמי. לא כן, רבותי המלומדים? אבל סימכו עליהם. הם לא ירימו את הכפפה. החממה הזו, בה חלק לא קטן מאנשי האקדמיה הישראלית הם דינוזאורים עם משרות קבע ותארי כבוד שהם מרעיפים לשווא איש על רעהו, היא מפנקת מכדי שהם יוותרו עליה ועל התמיכה הממשלתית הנדיבה והלא-מתערבת. מהמסמך שהגישו מסתבר שהחופש היחיד שהם מחפשים הוא רק החופש מפקידי האוצר, שלפעמים (אבל באמת רק לעיתים נדירות) שואלים אותם כמה שאלות לא-נוחות על המשכורות המנופחות ועל הגרעונות המצטברים בקרן הפנסיה שלהם. זו הקרן שגם את גרעונותיה תבוא בקרוב האקדמיה בדרישה שאנו, הציבור, נכסה להם. בשם החופש האקדמי, כמובן.

שנים מדברים בישראל על כך שאפשר להביא לכאן 10 מיליון תיירים בשנה ויותר, מה שיספק תעסוקה מטורפת ופרנסה מכובדת ויפה גם לכל מי שלא בהכרח עוסקים כאן בהייטק. אלא שמזה 10 שנים ויותר, שעה שכלל התיירות בעולם הכפילה עצמה ויותר, עדיין באים לכאן בממוצע פחות מ-3 מיליון תיירים בשנה, כשמהם חצי מיליון הם יהודים שבאים לביקורי משפחות (או לרכישת נדל"ן והעלמתו מעיני שלטונות המס הצרפתים, יבורכו כל הבאים), ועוד חצי מיליון הם תיירים שבאים לכאן לחפוז של יום או יום וחצי. ועל הקיפאון הקבוע בתיירות הנכנסת, ראוי לתת למשרד התיירות ולעובדיו את מלוא כבוד הראוי להם ולעבודתם המסורה, שלהלן מקצתה: כמו תמיד, התקיים גם החודש יריד תיירות בינלאומי בספרד. היריד הוא מפגש סוכני תיירות מכל העולם דובר הספרדית, ומדובר בציבור של מאות מיליוני אנשים, המפרנס הרבה מאד חברות תעופה, אתרי נופש ובתי מלון ברחבי העולם. ומאיפה הכסף? ראה את המעמד הבינוני והעשיר במדינות כמו ברזיל צ'ילה פנמה מקסיקו ודומיהן, שלא לדבר על מדינות הנפט והקוקאין. כמו תמיד, הקים משרד התיירות ביתן ישראלי ביריד, שאויש ע"י 3 העובדים של לשכת התיירות הישראלית בספרד, ועוד שתי פקידות מישראל שהוטסו במיוחד ליריד, למרות שהן אינן מדברות מילה בספרדית. אז מה? וכי מאימתי פקידות משרד התיירות מדברות עם סוכני נסיעות או מביאות את התיירים? ולמה פקיד ישראלי צריך לדעת את שפת הקהל? ומאחר שבסופו של יום סוכני הנסיעות הם שמביאים תיירים, הזמין אותם משרד התיירות לבוא ולהעמיד שולחן שלהם בביתן, כדי שייפגשו וישוחחו עם מאות סוכני הנסיעות שהגיעו ליריד ויעשו איתם עסקות להבאת תיירים לישראל. זה נשמע יפה, אלא שמשרד התיירות ביקש מכל סוכן ישראלי לשלם לו 20,000 ש"ח רק עבור השולחן ו-4 הכסאות. זה בנוסף לשאר הוצאות הסוכן עבור טיסתו והטסת אנשי משרדו ליריד, לינתם במלונות, שכירת רכב, הדפסת חומרים והטסתם ושאר הוצאות. גם ממשלת יוון הקימה ביריד ביתן תיירות. כך גם טורקיה, צ'כיה ושאר המדינות. רק שמשרדי התיירות שלהן ביקשו מסוכניהם לשלם עבור השולחן וההשתתפות שליש מהמחיר שישראל דרשה מסוכניה. סוכן טורקי שילם לממשלתו רק 1,500 אירו לשולחן (כ-8,000 ש"ח), כמוהו גם הסוכן היוגוסלבי. וזה בלי שנזכיר את הדרום-האמריקנים ששילמו לממשלותיהם רק 500 עד 600 אירו לדוכן. הלכו כמה סוכנים ישראלים וגילו כי לשכור בעצמם מהנהלת היריד ביתן עצמאי ולהעמיד בו שולחנות שלהם יעלה להם בסוף רק 10,000 ש"ח לשולחן. וכך עשו. אז בצד אחד עמד ביתן של משרד התיירות הישראלי, עם 5 פקידים (3 עובדי לשכה מקומיים ועוד 2 פקידות מישראל שלא יודעות ספרדית) ובביתן אחר ממול ישבו סוכני הנסיעות הישראלים שעשו מה שצריך כדי שבסוף יגיעו גם תיירים לישראל. רק שסוכני הנסיעות הישראלים הללו טסו ליריד, שיווקו בו תוכניות ויביאו לכאן תיירים, בלי שום סיוע ועזרה ממשרד התיירות. ומי שלא זוכר את המשל הציורי היפה על האיש הרזה שסוחב על גבו את האיש השמן (וכל הזכויות שמורות עדין לראש ממשלתנו בנימין נתניהו), מפסיד את כל הכיף של הכרת השירות הממשלתי, והבנת יעילותו, חוכמתו והשגיו. ושלא תחשדו בכשרים. אין ספק שמשרד התיירות השקיע הרבה מאוד כסף בדוכן שלו ובעיצובו, השקיע במשכורות ובאש"ל לעובדיו, ומימן טיסות ובתי מלון לנציגותיו. ככה שפרט לנסיונו לשדוד את הסוכנים הישראלים ולרכב על גבם זו התחלה לא רעה. המשרד לפחות משקיע את הכסף שלנו בירידי תיירות. כל מה שנשאר זה לקוות שיום אחד, אולי, הוא גם יתחיל להשקיע אותו בעידוד ותמיכה בסוכני הנסיעות הישראלים שעדיין מנסים להביא לכאן תיירים. כי בינתיים טורקיה, יוון, צ'כיה והבלקן הן שלוקחות אותם אליהן, ובענק.

ספדו לה נכון. אין ערעור על תרומתה לחברה הישראלית, על תרומתה למחשבה הציבורית, על מעמדה המייסד בנושאים כמו זכויות הפרט, זכויות האזרח, והיחסים שבין המדינה לבין אזרחיה. היו בה יושר אישי וציבורי והיא הייתה אישה שידעה ספרות, הכירה תנ"ך, ונשמה את הנביאים ותוכחתם. בלי קשר לימין ושמאל, שטחים או כלכלה. היא הייתה התוצר האמיתי של המורשת היהודית של אחריות מוסרית, התלבטות חברתית וראיה מצפונית, זו המחפשת את הנכון והצודק גם מעבר לאינטרס הרגעי וצורכי השעה, ועשתה זאת תוך שידעה להסיר מעליה קליפות ישנות ועבשות של הגולם היהודי בתהליך היצירה (או בניסיון היצירה) של הפרפר הישראלי. מה שלא דיברו זה על ההחמצה. האישה שיכולה הייתה להיות במרכז הכוח, וסיימה בשוליים. האישה שלא הייתה יכולה לאמץ את השיטות של יריביה הגלויים, כיוסי שריד, ושל ידידיה המזויפים, כדדי צוקר ("תקע לי סכין חלודה בגב, וגם סובב אותה"), והסכימה והעדיפה להשאר בשולי מפת הכוח הפוליטי, רק כדי לא להזדהם כמותם. וזה מה שהפך אותה לשאור שבעיסה. 95% מעסקנינו הציבוריים הם קמח ריק. לכשעצמם הם לא שווים כלום. גם תוסיף להם מים, הם יהיו רק עיסה רטובה חסרת טעם. שום מוצר אמיתי לא יצא מהם. בשביל הטעם צריך את השאור. זה שמתסיס את העיסה, מתפיח אותה ונותן לה טעמים, חמיצות, ריח ועושר. וכשהעיסה תפחה בזכותה לבצק ענק, הם זרקו ממנה את השאור הצידה, והפכו אותה בתנור ללחם וכולם טענו שהם הקמח הטוב שעשה אותו. נכון. הם היו הקמח. אבל השאור שבעיסה הוא שאיפשר להם לתפוח, והוא שנתן את כל הטעם וריח. תסתכלו עליהם עכשיו, הלחמים המנופחים של האתמול. דדי צוקר, יוסי שריד, אמנון רובינשטיין, חיים אורון, ביילין ודומיהם. כל גיבורי מר"צ לשעבר. בעוד 10 שנים, מי בכלל יזכור אותם? ורק המעט שנזרק ונשאר בפינה, השאור הזה של שולמית אלוני, תמצית הרעיונות, ההתלבטויות, הדיון הישר, התבונה והיכולת והנכונות להסתכל בפני המציאות בלי הונאה, הוא ששורד והוא שמעביר ויעביר ומפרה את הרעיונות ונותן תקווה גם לעתיד. תקווה לתוצרים חברתיים, ציבוריים ופוליטים שיהיו בהם גם עושר וטעם ואיכות. אנו זקוקים לכאלה בחיינו הציבוריים. היי שלום השולמית. טעמייך נשארים עימנו.