זה, בין השאר, היה גם בבסיס השאלה שהציג ידלין לפטראוס בדיאלוג שקיימו השניים במסגרת הכנס. "איך אתה מגדיר את תוצאות המלחמה בעירק ובאפגניסטן?" שאל ידלין את פטראוס, "האם אכן הושגו המטרות האסטרטגיות של ארצות הברית?"
פטראוס היה זהיר. תמונתו של הנשיא בוש עומד על סיפון נושאת מטוסים ומכריז על ניצחון בעירק, שזכתה לאינספור אזכורים סאטיריים, חקוקה כנראה היטב בזיכרונו. "חשתי אז ואני מרגיש גם עכשיו שאין זה נכון להשתמש בהקשר זה במילים כמו ניצחון. מדובר בקמפיין מתמשך", אמר.
"אם באפגניסטן המטרה היא שלעולם לא תשוב להיות מחסה לאל-קעאידה, הרי שיש רק דרך אחת להשיג את המטרה – לאפשר לאפגנים, בדרכם שלהם, להשיג זאת.
"ובמה שקשור לעירק", המשיך פטראוס, "עזבנו אותה במצב די טוב. עיקרה של תוכנית התגבור ב-2007–2008 היה לא רק בהזרמת כוחות אמריקניים למלחמה בטרור, אלא בראש ובראשונה בדרך החשיבה שקידמנו, בפיוס בינינו לבין העירקים ובפיוס בין העירקים לבין עצמם – בין סונים לשיעים. לרקימתה מחדש של החברה העירקית באמצעות המאבק נגד אל-קעאידה ונגד הקיצונים מכל צד.
"הקמנו מוסדות ותשתיות חדשים עבור החברה העירקית, אך האריג שארגנו שב ונקרע. קשה לי מאוד להסתכל על מה שמתרחש כעת בעירק. האלימות חזרה למה שהייתה ב-2007. הדרך לשוב להתמודד היא בעזרת תוכנית תגבור רעיונית חדשה".
ואם פטראוס בעד תוכנית תגבור נוספת, אז אולי הרעיון שזרק הסנטור מקיין לא כל כך הזוי כפי שנדמה היה בשמיעה ראשונה. אולי זו בכלל דרכו של פטראוס, שעד לפני שנה נחשב כוכב עולה בוושינגטון, ואפילו מועמד פוטנציאלי לנשיאות, לקמבק שיותיר מאחוריו את פרשת פאולה ברודוול. מצד שני, כדי שזה יקרה, הנשיא אובמה צריך לחשוב שזה רעיון טוב. אך כפי שרק לאחרונה פרסם שר ההגנה לשעבר רוברט גייטס בספר זיכרונותיו, אמון לא היה הצד החזק ביחסים בין אובמה לפטראוס.
בדיאלוג בין ידלין ופטראוס על הבמה אפשר היה לראות שהבחירה בפורמט של דו-שיח נובעת מהקשר שנוצר ביניהם. סוג של ידידות, אולי אפילו קרבה – מה שגרם לאורח לשאול את ידלין: "מה מדיר שינה מעיניך?" "אירן", השיב ידלין, "המשא-ומתן עם הפלשתינים וההתרחקות בין ישראל לארצות הברית. צריך להחזיר דברים לקדמותם".
ידלין הציג לפטראוס את השאלה שכל ישראלי שואל בזמן האחרון: מה קרה לארצות הברית במזרח התיכון? איך זה שכל בנות הברית שלכם אינן מרוצות מכם. "עייפות", השיב פטראוס לידלין, "עייפות. אחרי עשור של התחייבויות אדירות, עתירות מימון, התעייפנו. זה מובן. זה סינדרום וייטנאם. אז כן, יש דאגה. אך שלא יובן לא נכון: אין מה לפקפק ביכולתה של ארצות הברית להגן על האינטרסים שלה. וגם אם המלחמה בסוריה וההתלהמות סביב עניין הקווים האדומים בפרשת הנשק הכימי גרמה בישראל לדאגה, יש הבדל בינה לבין הקווים האדומים באירן".
"ואם יובאו לפני הנשיא אובמה הוכחות חותכות שהאירנים ממשיכים להעשיר אורניום או לייצר נשק גרעיני", שאל ידלין, "האם יורה על תקיפה באירן?"
"ודאי", השיב פטראוס.
איכשהו, למרות הנחרצות, באותו רגע זה לא נשמע כך. בכל אופן לא לאוזן הישראלית. עובדה: שום כותרת משכנעת לא יצאה מהאמירה החד-משמעית הזאת.