ראש המוסד לשעבר
מאיר דגן חושב שהדרישה הישראלית מהפלשתינים להכיר בישראל כמדינה יהודית היא קשקוש. ברמה הביטחונית, דגן אינו חושב שלבקעת הירדן יש חשיבות צבאית מיוחדת. את יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו-מאזן, הוא מתאר כמי ש"לכוד" במורשת ערפאת. בזירה הבינלאומית, דגן אינו מייחס יותר מדי משמעות למשט האירני המתגרה, שיצא אל חופי ארצות הברית.
על-פי התחזית שלו, ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ
ארדואן, כנראה לא ייבחר מחדש בבחירות הקרובות. ובמצרים, לדעתו, האמריקנים עשו את כל הטעויות האפשריות. כך גם בכל מה שקשור לטקטיקה האמריקנית במשא-ומתן עם האירנים בשיחות הגרעין. דגן מעריך שהאמריקנים טועים טעות יסודית.
עוד אמר ראש המוסד כי להערכתו, בצמתים קריטיים חשיבותו של המידע המודיעיני היא משנית יחסית לתהליך קבלת ההחלטות ברמה המנהיגותית - הערה שמבהירה אולי את מקור המתח שנוצר בינו לבין ראש ה
ממשלה,
בנימין נתניהו, בעת כהונת דגן כראש המוסד, בשאלת התקיפה באירן.
דגן אמר את הדברים בכנס סגור שערך ה-"Tel-Aviv International Salon", שמורכב ברובו מקהל מהסוג המכונה "young urban professionals", רובם עולים ממדינות אנגלוסקסיות, לצד נציגים מן הקהילייה הדיפלומטית. הכנס נערך בבניין היסטורי בסגנון אקלקטי שנצא בשדרות רוטשילד 46 בתל אביב, מקום מושבה של השגרירות הרוסית בישראל בשנים שלאחר קום המדינה.
ספק אם למי מן הבאים היה מושג כי במקום בו נאם דגן שכן פעם מרכז העצבים של משלחת הקג"ב והמודיעין הצבאי הרוסי בישראל. שם, גם כן במהלך קבלת פנים דיפלומטית, הושקה קריירת הריגול של מרכוס קליינברג.
דגן נראה טוב - רוב הזמן הוא עמד על רגליו. במקום הכרס שנעלמה צצה אחת קטנה. המקל שליווה אותו רוב שנות כהונתו נשאר מיותם. יחסית למושתל כבד, האיש נראה בהחלט בכושר.
אם יש משהו שמדאיג את דגן, הרי זה מעמדה המידרדר של ארצות הברית במזרח התיכון. "עוצמתה של ישראל", אמר ראש המוסד לשעבר, "קשורה בטבורה למעמדה של ארצות הברית, ובמזרח התיכון - ארצות הברית איבדה חלק מנוצותיה. בראש ובראשונה, זה קשור להתנהלותו של הממשל האמריקני במצרים. זה קשור לחוסר נכונותו של הממשל האמריקני לתמוך במובארק - בעל ברית שנזקק לעזרתה בעיתוי קריטי. אחרי מובארק, הגיע מורסי. ארצות הברית תמכה בו ובאחים המוסלמים. ואז הגיע תורו של סיסי. בוושינגטון החליטו להפסיק לו את התקציב. כך נוצר מצב שבו לכולם במצרים יש משהו נגד האמריקנים".
הבעיה השנייה שתיאר היא ההכרזות של אובמה בעניין הנשק הכימי בסוריה, שלפיהן השימוש בו ייחשב לחציית קו אדום. "הסורים חצו את הקו האדום הזה לא פעם אחת, אלא ארבעים פעמים. מי שהציל את המצב היה שר החוץ הרוסי, לברוב, שהציע להוציא את הנשק הכימי מסוריה.
"המלחמה בסוריה הפכה ממאבק השפעה בין סעודיה לאירן לסכסוך סוני-שיעי חוצה גבולות, שזולג לעירק, לבנון טורקיה וירדן", אמר. "ובהקשר זה אני רוצה להזכיר עובדה שרק מעט מודעים אליה: ראש ממשלת עירק, נורי אל-מאליכי, היה במשך 17 שנים פליט שהתארח בסוריה, ויש לכך השלכות על תמיכתו בסוריה ובקבוצות אירניות בסוריה שתומכות בחיזבאללה".