שנים הוא הולך עם הרגשה שמנמיכה אותו. עושה אותו קטן כזה. נקודה זעירה על הקיר שאף אחד לא רואה. מקיף את עצמו במשחות צבעים. אוהב להסניף את הריח הזה של צבע טרי אל נחיריו. הוא מצייר על עצים, על קירות אבן של בתים נטושים ותמיד חותם בנקודה זעירה בצבע שונה. בעיניו מצייר מראות שלא הכיר. פיסות חיים עולות אליו כמו עליה לרגל. הן באות אליו בחלום ובבוקר כשהוא מגלה את בד הקנבס החשוף צבעי המשחות מדברים אליו בצלילים שלא ידע מעולם.
בעיניו הוא יוצא למסעות רגליים. בידיו מצייר את האמת הפנימית שלו. מהי אותה אמת פנימית? שאל את עצמו הרבה פעמים. האם האמת הזאת היא האור המוביל את חושיו ליצור עולם טוב יותר מזה שהוא חלק בתוכו? איזה עולם היה בוחר לעצמו, לו הייתה לו אפשרות של בחירה?
באוזניו הוא שומע צלילי פעמונים ונדמה לו שהוא מטייל במרחב האינסופי של היצירה. הוא משוחרר ומדבר אל צבעיו בשפה שהוא מכיר. הלב שלו צמא לריחוף הזה שבא עם החיוך. על הבד הצבעים חופשיים. הם יוצאים לריקוד שמתחבר אל השמש ואל הרוח שמנדנדת את העלים מהעצים. ריקוד סוחף מניע את הרוח. היא רוקדת ואין מי שיעצור אותה. אפילו העצים שמתנועעים לכל כיוון לא יודעים איך לעצור אותה.
העצים שלא ראה מעולם ואותם צייר ממראות עיניו יצאו מבד הקנבס לרקוד עם הרוח והעצים. הצלילים הרכים מושכים אותם אל ניגון של סיטאר. עיניו העצומות מובילות אותו אל מערה קסומה. הוא מרגיש שידיו נוגעות בנחל. הן רטובות והוא רוחץ את פניו. הצלילים מדריכי התיירות של העולם. הם לוקחים אותו ממקום למקום. השפה אינה קשה. מאירת פנים. הוא מדבר בה אפילו שלא ידע אותה קודם.
בידיו הוא מצייר מתוך שינה. תמונות חיים מהדהדות ברקותיו. הוא לא צריך להיעזר במכחולים. אצבעות ידיו מורחות את הצבעים.
משאירות חותם בציפורניים מוכתמות ובכריות ידיו העגולות. הריח מדגדג בחוטמו והוא פוקח עיניו אל שחרית של בוקר. שמש מפציעה מבין העננים והצינה של חודש נובמבר מצליפה בפנים.
שפתיו מזמזמות צליל לא מוכר. הוא עומד מול הבד חופשי ומהורהר. הצבעים בידיו והוא מצייר התעוררות של חושים בריקוד פועם. פעם האוזניים מקשיבות לרחש המים. ופעם הידיים נוגעות זו בזו בחיבוק מתמשך. גשם סתווי ניתך ארצה. הוא מושיט את ידיו. מצמיד אותן זו לזו כמו קערה והמטר נופל אל הקערה המדומה. הוא מקרב את ראשו, את פיו וטועם את המים. השמים בוכים ודמעותיהם מלוחות. על הבד הוא מצייר את טעם המים. בסגול עמוק מטפטפות טיפות ענקיות. בצהוב לימוני הוא ממלא את חלל בטן הטיפות ובאדום זרחני עוטף ותוחם את הטיפות והן הופכות לשקי דמעות.
כל הבד בוכה והוא מאושר. הצבעים סוערים. הרוח לא מטלטלת אותם, הם מטלטלים את עצמם כאילו אין אצבעות שמובילות אותן בצעדי ריקוד אל הבד. הבד נושם צבעים ומתייפח כל הזמן. הצייר מוסיף נקודות בצבעים שונים על הבד. מוסיף קווים צבעוניים אנכיים ומפותלים המחברים בין הנקודות ויוצר עולם ומלואו של עצי דמעות. עצים שלא נראו מעולם על פני כדור הארץ. העצים בוכים מאושר. איזו התרגשות גדולה. ידיו באקסטזה צובעות גִמורים, תוחמות מסגרות על הבד המתוח. אושר ממלא את לבו באהבה גדולה. ניחוח הצבעים כמו סם משכר בנשמתו. הוא מסניף אותו בהנאה גלויה אל ריאותיו וחותם בנקודה זעירה בצד שמאל על הבד.