1. בשבוע שעבר עלעלתי בשני מוספים עבים שהוציאו העיתונים במלאת 20 שנה למלחמת יום כיפור. הימים - ימי אופוריית אוסלו שנפלה עלינו פחות משבועיים לפני כן. התוכן - רגיל: חטאנו, פשענו, הובסנו, והכל באשמת המלחמה הקודמת, וכמובן - הכיבוש. הכותבים, חלק מהם עדיין איתנו ומשווק אותה מרכולת מעייפת וחסרת השראה. אבל מה שבלט בחריפותו, היה היעדר מצמרר של אחד, בורג קטן חסר חשיבות שלא תרם דבר לניצחון הגדול בסתיו 1973: אריק שרון. מילה לא נכתבה עליו במוספים ההם!
טוב, שרון התנגד אז במלוא כוחו להסכם הדמים באוסלו ולשיגעון השלום שיביא מלחמה. ייתכן ששבת רעב מול בית ראש הממשלה. מי צריך להאדיר את שמו? רק זה חסר, שיקלקל את החגיגה ויאמר לציבור דברים אחרים ממה שהכתבנו... מוכרחים להודות, שלהעלים את
אריאל שרון ממוסף העוסק כל כולו במלחמת יום כיפור, זאת משימה ראויה להערכה. חישבו על מוסף יום העצמאות המעלים את
דוד בן-גוריון.
כעת, נדלג 20 שנים נוספות ונשווה זאת עם פולחן האישיות ששרון זכה לו במותו. אלה שביזו אותו במשך שנים, הציגוהו עכשיו כאבי האומה, מין בן-גוריון של שנות האלפיים. בעיקר התעסקו בשרון המאוחר, העייף ממאבקים, שהחליט להרוס את מפעל חייו בתמורה לטיהור שמו בשבט הקובע, זה שפעם היה בשר מבשרו לפני שחצה את הקווים, ושאליו ביקש לחזור בסוף ימיו. במוקד הדיון עמד מפעל ההתנחלויות ששרון היפנה אליו עורף, שוב, מתוך ניסיון לחנך את הציבור שכך ראוי לעשות, ולסמן למנהיגים פוליטיים נוספים, שככה ייעשה לאיש המוכן לוותר על אמונותיו לטובת חזון העוועים הכושל של השמאל.
חשבתי על מקרה ספיר סבח ואדם ורטה: תלמידה מעזה פנים נגד מורה מוערך ואומרת לו: "עד כאן". היא נלחמת נגד התעמולה הפוליטית שהפיץ המורה במסווה של חינוך. בכל מהלך דברים נורמלי הייתה ספיר הופכת למהדורה חדשה של "מכתב השמיניסטים", גיבורה הנלחמת על חופש הדעה שלה ושל חבריה. מה לעשות ואיתרע מזלה להילחם נגד הדעה השלטת ברוב התקשורת. ורטה הפך לגיבור והיא לקריקטורה.
עיתון הארץ הציג את סבח כטרוריסטית המרססת ביריות את בית ספרה בעוד ורטה המסכן נמלט על נפשו. ולא היא: מי שמרסס ביריות דה-לגיטימציה את מדינת היהודים שבוע אחר שבוע הוא
עיתון הארץ ורשת סייעניו בתקשורת, שהפלורליזם שלהם פועל בכיוון אחד בלבד.
2. כל צרכן תקשורת יודע שהעמדה החביבה ביותר על עיתונאינו היא נבואות זעם ותוכחה מייסרת. די בקריאת עיתוני השבוע האחרון כדי להסיק שאנחנו חיים ב"מדינה רעה", בעלת מאפיינים פוליטיים ותרבותיים ה"מזכירים תקופות אפלות" ושאחריתנו עדי אובד, ח"ו. קבוצה רצינית בתוכנו, שהתרגלה לאחוז בהגה הספינה הציונית וכעת הוסטה מעט הצידה, בחרה ב"ברירת שמשון" - אם אנחנו לא במשחק, "שיישרף המועדון".
אבל אנחנו בנים לעַם שנביאיו שילבו בתוכחותיהם דברי נחמה ותקווה. זה אבן הבוחן לנבואת אמת. בשבוע שעבר קראנו על אחד הכישלונות האדירים בתולדותינו: למרגלות הר סיני סגדו המוני העבדים המשוחררים לעגל זהב. אוי לאותה בושה. חכמינו הישוו זאת לאישה המזנה בחופתה. בעיצומה של הקטסטרופה, אלוהים מציע למשה לעזוב את העם הזה, עובדי האלילים, כפויי הטובה האלה - ולהקים ממשה עם חדש, זרע צדיקים, כאלה הקוראים רק את עיתון הארץ.
הנה תגובתו של מנהיג ישראלי בעל שיעור קומה טרנס-היסטורי: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". משה מעֵז פנים ואומר לאלוהים: אם תסלח לעם - בסדר; אמשיך לשאת בעול הנהגתו. אבל אם אינך סולח לעם - מחוק אותי מהספר הזה! למרות הבגידה הנוראה, משה מאמין בעם הזה, בכוחות הטובים הגנוזים בו. הוא מאמין שהנפילה - גם הגדולה ביותר - אינה מהותית לו. הוא לא רוצה עם אחר, לא מזמין חרם עלינו או לחץ בינלאומי, ולבטח לא מגדף ומשמיץ את העם. זה העם שלו; הוא חלק ממנו, לא מהאו"ם... מסתבר שלמרות הקשיים והנפילות - העם הזה, שמשה עמד על טיבו בראשיתו - לא הכזיב. אנחנו באמת שינינו את העולם.
מאז ומעולם שימשו אנשי הרוח בעמנו "צופה לבית ישראל". אבל לא רק לייסר, להוכיח ולהפחיד בחזונות חורבן, אלא גם לחזק ברכיים כושלות, לרומם את הרוח הלאומית והאישית, וגם: לברר את מושגי הערך של התקופה ולנקותם מהזוהמה שדבקה בהם בעקב התקינות הפוליטית המסרסת. בלשונו של אלתרמן: להוציא את הציונות מכלא המירכאות שהכניסוה לתוכו; ולא רק ציונות, אלא מושגי ערך חשובים נוספים כמולדת, אדמה, לאומיות, מסורת, משפחה ועוד, ערכים ישנים ומחודשים שבלעדיהם אין לנו חיים כיחידים וכעם.
כי זאת האמת: איננו עוסקים בעיתונות גרידא, אלא במלחמת תרבות בת מאה שנים ויותר, שהעיתונים וכלי התקשורת הנוספים הם חלק מזירת ההתגוששות.
3. ב-1944 פירסם הפילוסוף היהודי ארנסט קַסירֶר את תמצית עבודתו בחיבור "מסה על האדם". קסירר קבע, כי מותר האדם על שאר היצורים הוא בהיותו "יצור סמלי". האדם אינו חי יותר בטבע, אלא בעולם של סמלים, המורכב מלשון, מיתוסים, אמנות ודת - "החוטים השונים הטווים את רשת הסמלים, את הקורים הסבוכים של הניסיון האנושי". במקום לעסוק בדברים כשלעצמם, אמר קסירר, עסוק האדם במונולוג תמידי. הוא עטף עצמו בצורות לשון, בדימויי אמנות, בסמלי מיתוס או בטקסי דת, עד שאין ביכולתו לראות או לדעת דבר שלא באמצעות המתווכים המלאכותיים הללו.
אמנם איננו יכולים להימלט מזה; היכולת הסמלית היא שורש ההישגים המפוארים של האנושות, והיא גם מקור הניוון שלה, אולם אנחנו כן יכולים להחליט אלו סמלים יתווכו עבורנו את המציאות ובאילו זירות.
במאה השנים האחרונות לא המחנה השמרני היה אחראי לסמלים המתווכים של התודעה הציבורית; ואני מתכוון לסמלים מעצבי תודעה המביאים למעשה הפוליטי ההיסטורי המוביל. כדי כך נשבתה התודעה הציבורית של החברה הישראלית, ובתוכה התודעה של יחידיה, ברשת התיווך הסמלית של העמדה הליברלית שמאלית, עד שלמעט קיטורים, תלונות ותרעומת שלא ממש הועילו, התקבל הדיכוי הזה בטבעיות שקטה.
ב"קבלת פנים" לחבר שהגיע לעבוד בעיתון גדול בראשית שנות האלפיים, הפטיר כלפיו אחד מוותיקי הממסד התקשורתי, ספק באירוניה ספק בסרקזם: "בתקשורת הישראלית יש עיתונאים ויש ימנים". לא עוד.