מזה חודשים רבים מתנהל ברשת ב' מסע צלב נגד הרפואה הפרטית (שר"פ), ולמען הלאמתם של בתי החולים הפרטיים דוגמת "הדסה" ו"שערי צדק". הצעה זו, ככל שהדברים נוגעים ל"הדסה", היא לא פחות ולא יותר מאשר לקיחה בכוח מנשות הדסה היהודיות הטובות את רכוש ארגונן שבו השקיעו מיליארדי דולרים ממיטב כספם לבניית בית החולים המפואר הזה. לחיזוק רעיון ההלאמה מביאים כדוגמה את הרפואה הציבורית השוויונית באירופה. רק שוכחים שבמקרים קשים, מסובכים או מצילי חיים נוסעים לא לאירופה השוויונית אלא דווקא לאמריקה הקפיטליסטית. הדוגמה הידועה למיליוני חובבי-כדורגל בעולם היא המאמן לשעבר של ברצלונה טיטו וילאנובה שנסע לטיפולים מספרד לאמריקה.
מלבד הלאמה, מועלות הצעות שהמילה הבולטת המתארת אותן היא כאב - כאבם של הרופאים שצריכים לוותר על חלק משכרם, כאבו של הציבור שייאלץ לשלם יותר וכיוצא באלה. אין ספק שיש הרבה מה לתקן בצמצום הוצאות, כמו למשל בכוח אדם מנהלתי. אבל כל ההצעות מתמקדות בחיסכון ולא בהגדלת הכנסות. יתר על כן, לאחרונה נערכת התקפה חסרת תקדים נגד תיירות המרפא, בטענה שתיירים הבאים ארצה להציל את חייהם, או אפילו סתם למצוא מזור לסבלם, תופסים מקומות אשפוז של ישראלים הממתינים בתורים ארוכים, בעוד שהרופאים משתכרים סכומי עתק.
אין זה סוד שלתיירות יש ערך מוסף מהגבוהים בכלכלה, מה גם שישראל היא מדינת תיירות מפותחת. בנוסף, ערכו של הענף מבחינת ישראל אינו רק חומרי אלא גם תעמולתי. למרבה הפלא, על-אף העלייה הכמעט מתמדת במספר התיירים בארץ, הישראלים אינם סובלים מחוסר מקומות בבתי מלון, ובהתאם לחוקי ההיצע והביקוש, עלייה במספר התיירים גוררת בנייה של בתי מלון נוספים - מצב שממנו כולם יוצאים נשכרים, כולל הישראלים היכולים ליהנות בתקופות מסוימות מנופש במחירים סבירים.
מצוקת חולים
מצב דומה יכול להיות גם בבתי החולים. כמובן, עלותה של מיטת אשפוז גבוהה יותר מזו של מיטת מלון, אך אין זה אומר שהשקעה בה לא תהיה כדאית. הרי ההכנסה מתשלום עבור טיפול רפואי גבוהה לאין ערוך ביחס להכנסה המתקבלת מתייר רגיל, ויש להביא בחשבון גם את ההכנסה הנוספת שתגיע ממלוויהם של המטופלים.
טענה נוספת הנשמעת היא שנוכח המחסור ברופאים הקיים כבר, תוספת של תיירות מרפא רק תגביר את המצוקה של החולים תושבי הארץ. אולי זוהי דווקא ההזדמנות להחזיר את אלפי הרופאים הישראלים שירדו מן הארץ בשל התנאים הכספיים הבלתי מספקים והמחסור במקומות עבודה בבתי חולים. לכן, על-פי ההיגיון הפשוט, במקום צמצומים ו"כאבים", יש להתייחס לתיירות המרפא בדיוק כפי שמתייחסים לענף יצוא משתלם, ואם בהודו למשל תיירות המרפא מאוד מפותחת, אין סיבה שלא תהיה כזו גם בישראל. הרי הרפואה הישראלית צברה מוניטין שבזכותו יש זרם הולך וגדל של חולים מחו"ל הבוחרים לקבל טיפול רפואי דווקא בישראל.
יש להקים בתי חולים נוספים ולהגדיל משמעותית את מספר המיטות באלה הקיימים. צעדים אלה בראש ובראשונה יביאו לחיסול התופעה המבישה של חולים השוכבים במסדרונות. אבל הם גם ייתנו סיכוי לפיתוח הרפואה כענף כדאי כלכלית, שיכול להביא לשגשוגן של תעשיות רבות נוספות, כמו תעשיית התרופות, המכשור הרפואי, סיעוד, שיקום, וכמובן - מחקר ופיתוח.
צמיחת הענף של תיירות המרפא גם תעודד הכשרת דור חדש של רופאים בישראל. אך כאמור, יש בכוחה גם להוביל לחזרתם ארצה של רופאים שעזבו, ולמשוך עלייה של רופאים יהודיים מאירופה ומארצות-הברית. כל זה דורש אומנם השקעה מסיבית, אך יש בו פוטנציאל להניב הישגים גדולים, ועל כן מתחייב בירור יסודי של הנושא, תוך התייחסות רצינית להיתַכְנותו.
