שחור ולבן

"הבעיה של עולם התקשורת היא שהוא לא מספיק סבלני כדי לספר את הסיפור כולו, כל מה שאנשים רוצים זה חלוקה זריזה של מי שחור ומי לבן, מי טוב ומי רע, והתקשורת תספק את זה בדרך כלל", אומר העיתונאי איתי אנגל בראיון שהעניק לזיו ביילין ומתפרסם ב"ליידי גלובס". "אני בודק את כל הצדדים של הקונפליקט, ולכן כשאומרים לי, 'אחרי עשר דקות של כתבה שלך חשבתי שהבנתי, אבל מה שהבנתי הוא שהתבלבלתי לגמרי', אני רואה את זה כמחמאה גדולה, כי זה בדיוק העניין". אנגל מספר לדוגמה על האופן שבו סיקר את המלחמה באזור יוגוסלביה לשעבר. "כשהייתי בקרואטיה שהיתי זמן מה עם הקרואטים, ואז קיבלתי תחושה שהסרבים הם הרעים ולא פתרתי את עצמי מאי-הנוחות הזאת, אז הלכתי לסרבים ושמעתי גם את הסיפור שלהם. שום דבר הוא לא שחור ולבן". אם בענייני חוץ שאינם קשורים ישירות לישראל, כמו המלחמה בקרואטיה, נכונה הטענה שהתקשורת הישראלית מעדיפה לחלק את העולם לשחור ולבן, ודאי שהיא נכונה כשהתקשורת מסקרת תחומים הנוגעים לישראל, בין אם המדובר ביחס לראש הממשלה ורעייתו ובין אם בסכסוך הישראלי-פלשתיני/ערבי/מוסלמי כולו. הנה כך, לדוגמה, סיקר אתמול ידיעות אחרונות נחיתה לא צפויה של נוסעים ישראלים בטיסת טורקיש-איירליינס בנמל התעופה של טהרן. הידיעה, מאת איתמר אייכנר, נפתחה במשפט "תסריט האימה של נוסעים ישראלים, הבוחרים לטוס למזרח בחברות תעופה זרות, התממש שלשום". בכותרת תיבה נפרדת נכתב "כשהמחיר זול שוכחים מהסכנה" (לא רק פחד מפני אירנים קידמה הידיעה, גם את טיסות אל-על). תסריט האימה המצוי, אפשר להניח, כולל את העלילה הבאה: בעקבות הנחיתה הלא צפויה בטהרן עוברים פקידים אירנים מלווים בחיילים חמושים בין מושבי המטוס ומבקשים את דרכוני כל הנוסעים. הם מפרידים את הישראלים, גוררים אותם בכוח מן המטוס, מענים את הגברים, אונסים את הנשים, ובסופו של דבר מוציאים להורג את כל מי שנחשדים כציונים (או, למצער, משליכים אותם לצינוק לשנים ארוכות). התסריט הזה הוא בדיוק מה שלא התממש השבוע באירן. הנה מה שקרה בפועל: המטוס נאלץ לנחות בטהרן כיוון שאחד הנוסעים לקה בלבו. המטוס שהה כשעה וחצי על מסלול הנחיתה, ואחרי שהנוסע פונה לטיפול רפואי, המריא והמשיך ליעדו בהודו. "יצוין כי כל משך האירוע לא עלה אף איש ביטחון אירני על המטוס", מדווח אייכנר. בהמשך הוא אף מוסיף כי לפני כשבע שנים, כשמטוס טורקי נאלץ לבצע נחיתת חרום באירן בשל תקלה, שהה המטוס על אדמת אירן במשך 14 שעות. "באותו אירוע העניקו אנשי הביטחון האירנים יחס טוב לנוסע הישראלי שהיה על המטוס, ואף העניקו לו שי תיבת נגינה". אם כך, הן מניסיון העבר והן מהמקרה האחרון עולה כי תסריט האימה אינו מתממש. בכל זאת משובצת הידיעה בביטויים כגון "לחרדתם של הנוסעים", "פחדתי נורא" ו"למזלנו הכל נגמר מהר". אין זאת אומרת שהנוסעים לא חשו באמת ובתמים פחד מפני סכנה אפשרית לחייהם, אולם אפשר להניח שתחושות הפחד שלהם הסתמכו על האופן שבו מתארת תקשורת הזרם המרכזי בישראל את אירן: מדינה שמאוכלסת באנטישמים צמאי דם שינצלו כל הזדמנות לרצוח ישראלים שנקרים על דרכם. כשמתברר שלא זו המציאות, ולא בפעם הראשונה, נמנע ידיעות אחרונות מלהתבלבל ובכל זאת ממסגר את הדיווח כסיפור על ניצולים ששרדו במזל גדול. הבוקר בישראל היום מתפרסם דיווח נוסף על נחיתת האונס באירן, וזאת תחת כותרת המצטטת את אחד הנוסעים הישראלים ששהה על המטוס: "המבנים באירן הזכירו את הסרט על מבצע אנטבה". אמנם, לפי הדיווח מאת נצחיה יעקב, הנוסע אמר גם ש"לא היה דבר חריג" ו"איש מהישראלים שהיו בטיסה לא עשה רעש" ו"הרצנו בעיקר חיוכים וצחוקים" (וגם: "אמרנו שאם הנוסע לא מת, בטח אחרי הטיפול של הרופא האירני הוא כבר ימות"), אבל כותרת הידיעה מבליטה ציטוט אחר מפיו, על מראה שדה התעופה הישן שבו נחת המטוס והאסוציאציה האישית שהתעוררה בו. על-ידי הבלטת ציטוט זה הופך העיתון הפטריוטי ישראל היום את "תסריט האימים" של ידיעות אחרונות, העיתון התבוסתני שפעם הייתה לו מדינה, לתסריט גבורה. תסריט שבו, אחרי שהאירנים מפרידים את הישראלים מיתר נוסעי המטוס וגוררים אותם בכוח אל מבנה הטרמינל, שולח צבא ההגנה לישראל צוות מובחר של חיילי עילית, בהובלת אחיו של ראש ממשלת ישראל יהורם גאון, ובמבצע הירואי שמהמם את כל העולם מחלץ את השבויים מאדמת האויב חזרה אל ארץ צבי.

"עשרה סוגי כיבוש ירדו לעולם, כל כיבוש ועניינו. כיבוש חצי האי קרים בידי רוסיה הוא אחד המוזרים ביניהם", כותב נחום ברנע בפתח הרשימה הראשונה שהוא מעביר לידיעות אחרונות מאז הגיע לחצי האי. "המכנה המשותף היחיד שמצאתי הוא הפחד ממלחמה", הוא כותב בהמשך. "נדמה שמעטים כאן מוכנים להרוג או ליהרג למען נטיית הלב שלהם. מי ששמח בכיבוש מניח דגלון של רוסיה על לוח המחוונים במכונית. מי שנלהב פחות, מדחיק". בהארץ, שלו שליח באזור זה כמה ימים, מדווח אנשיל פפר על ההתפתחויות האחרונות, כולל מסיבת עיתונאים ראשונה שערך פוטין מאז פרוץ המשבר (אפילו המנהיג הרוסי מתראיין לתקשורת המקומית יותר מנתניהו). בעוד שברנע מדווח מהנעשה בבסיס חיל היבשה האוקראיני שבפיריבלֶניה (לא הרבה), פפר כותב על המתרחש בבסיס חיל האוויר בלבק, שם התעמתו אתמול לראשונה כוחות אוקראיניים ורוסיים באירוע ראווה שהסתיים בלא נפגעים. תחת הכותרת "הגיבור הצבאי האוקראיני הוא גם יחצן מבריק" מתאר פפר את היוזמה של הקצין יולי ממצ'וק להצעיד את חייליו בלא נשק אל מול כוחות רוסיים חמושים. "הצעד האמיץ של ממצ'וק, שהוביל את אנשיו מול קני המקלעים של הרוסים, נראה פחות כמעשה התאבדותי ויותר כסיכון מחושב", כותב פפר. "הוא העריך נכונה שהם לא יפתחו באש לעברו כשעשרות מצלמות מכוונות אליהם. לכן נקט את הצעד הבלתי שגרתי של פתיחת הבסיס לכתבים וצלמים מבעוד מועד, ואמר לאחד מקציניו לתדרך את התקשורת לפני ובמהלך העימות". בידיעות אחרונות מדווח על האירוע בידיעת תצלום בלבד מאת הכתב הפרו-רוסי אדוארד דוקס, שנמצא בקייב ("בסופו של דבר האוקראינים מיצמצו ראשונים – וחזרו על עקבותיהם"). מעריב וישראל היום מדווחים על האירוע על סמך סוכנויות הידיעות.

ביקורו של ראש ממשלת ישראל בארצות-הברית, על-רקע ניסיונות להאריך את חיי המשא-ומתן המדיני עם הפלשתינים, תופס את הכותרת בכל עיתוני הבוקר – למעט ידיעות אחרונות. במעריב מדווח אלי ברדנשטיין על עימות פנים-אמריקני בין משרד החוץ של ארה"ב לבית-הלבן. לפי דיווחו, אנשי שר החוץ ג'ון קרי טוענים כי הנשיא ברק אובמה חיבל במאמציו להגיע להסכמות כשהעניק ראיון תוקפני לעיתונאי ג'פרי גולדברג ובו מתח ביקורת חריפה על ממשלת ישראל. "ל'מעריב' נודע כי הבית-הלבן אף הסתיר מקרי את עצם קיום הראיון, באופן שלא מקובל בבירה האמריקנית", הוא כותב. הארץ וישראל היום, ששיגרו שליחים מישראל לסיקור ביקור נתניהו בארה"ב, מקדישים את הכותרת הראשית לנאומו מול חברי ועידת איפא"ק. "נתניהו: מוכן לשלום היסטורי, אך על עבאס להכיר בנו" היא הכותרת בהארץ, שמובילה לדיווח מאת ברק רביד. "באופן חריג מאוד, הקדיש נתניהו חלק מרכזי בנאומו כדי לדבר על הרווחים שישראל יכולה להפיק מהסכם שלום עם הפלשתינים", מציין רביד. "אם מישהו צריך להיות מודאג מנאומו של נתניהו אתמול בוועידת איפא"ק אלה מועצת-יש"ע ולובי המתנחלים בכנסת", כותב רביד בטור פרשנות נלווה. "בפעם הראשונה דיבר נתניהו בנאום מרכזי בשפה 'שמאלנית' והדגיש את 'פירות השלום' שמהם תיהנה ישראל אם תגיע להסכם עם הפלשתינים". חמי שלו מחרה מחזיק אחר עמיתו לעיתון בטור פרשנות פרי עטו: "אם יש מי שצריך לדאוג, אלה הם בכלל מאזיניו הימניים של נתניהו: ראש הממשלה נשמע לפרקים כמו שמעון פרס המהלל את 'פירות השלום' ומפליג בשרטוט קווי המתאר של מזרח תיכון חדש". לפני שבועות אחדים, כשמתווה קרי עדיין נראה כבעל פוטנציאל להיות משמעותי, פורסם באתר זה כי הארץ מתכנן לארגן כינוס לעידוד הסכמה ישראלית למתווה, תוך הדגשת היתרונות הכלכליים שלו. ישראל היום בוחר להדגיש בכותרתו הראשית אמירה שהפנה ראש הממשלה כלפי מי שקוראים להחרים את מדינת ישראל – "להחרים את המחרימים". שלמה צזנה, שליח העיתון לפמליית רה"מ בארה"ב, מדווח על נאומו ומדגיש בתיבה נפרדת את עמדתו כלפי המחרימים את ישראל: "חרם כזה לא יצליח והוא גם לא מוסרי". טור הפרשנות הנלווה לסיקור בישראל היום, מאת עורך חדשות החוץ בועז ביסמוט, מוקדש דווקא למשבר באוקראינה. עם זאת, צזנה מספק ערך מוסף לקוראי העיתון באמצעות ידיעה נפרדת המתפרסמת אף היא בכפולה הפותחת ומוקדשת למעשיה בארה"ב של שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה. מדיווחו עולה כי נתניהו הייתה אורחת הכבוד באירוע שאירחה רעיית שגריר ישראל בארה"ב, שבו השתתפה גם רעייתו של סגן נשיא ארה"ב. "האורחות באירוע היו כולן נשים, הפעילות במגוון ארגונים חברתיים, והוא נסב סביב העצמה נשית וקידום מעמד האישה. נתניהו סיפרה לאורחות על הדרך שבה היא משלבת עבודה במשרה מלאה בשירות הפסיכולוגי של עיריית ירושלים עם היותה אם ורעיית ראש ממשלה במשרה מלאה. בין השאר היא חלקה מחוויותיה בעבודה עם ילדים ממגזרים מוחלשים בחברה ואת הדרכים לקידום דו-קיום בין הקבוצות השונות בירושלים", מדווח צזנה ומוסיף פרט שבישראל היום יכול להיחשב לסקופ: "ביום ראשון, עם הגעת הפמליה, המתין לה זר חגיגי ששלחה רעיית הנשיא, מישל אובמה".

במוסף "ממון" של ידיעות אחרונות מסתתר הבוקר ראיון שערכה ליטל דוברוביצקי עם ורדה אלשיך, עד לאחרונה שופטת המתמחה בתיקי פירוק חברות וכינוס נכסים. "אני שונאת את המלה טייקונים", מצוטטת אלשיך בכותרת הראיון. "צריך גם לזכור שאנחנו חייבים להם תודה", היא אומרת. "יכול להיות שהמסחר והכלכלה שלנו לא היו נראים כמו שנראו לפני 3-4 שנים אם לא הייתה לנו אפריקה-ישראל ואם לא הייתה לנו דלק ואם לא הייתה לנו אי.די.בי. אי-אפשר לבוא ולומר, כל הזמן הם רימו. זה לא נכון. "[...] יש לנו והיו לנו יופי של חברות. בואי נזכור שכל אותם בעלי שליטה עושים גם מעשים טובים. תופסים אותם בשעה קשה, ומזה הופכים את הכל לקרדום לחפור בו. המשק הזה לא הגיע להיכן שהגיע בזכות מי שצועק היום, אלא בזכות בעלי שליטה שהשקיעו כספים ולקחו סיכונים, וחלקם משלמים היום על הסיכונים האלה". "אז כולנו חייבים תודה לנוחי דנקנר, ליצחק תשובה ועוד?", שואלת דוברוביצקי. "לא יודעת אם להם אישית, אבל בהחלט לפועלם. מה קרה? סלקום לא חברה טובה?".

בית משפט השלום בירושלים גזר אתמול שמונה חודשי מאסר על השיח' ראאד סאלח, שהורשע בהסתה לאלימות. סאלח הועמד לדין אחרי שבשנת 2008 נשא דרשה שבה אמר, בין היתר, "הרגעים הכי יפים בגורלנו הם כשנפגוש את אלוהים כשהידים בשטחו של מסגד אל-אקצה". יעל פרידסון מדווחת במעריב על העונש, ומציינת כי סאלח הגיב במלים "אינשאללה, יצאתי בזול". פרקליטו, עו"ד אביגדור פלדמן, היה פחות מבסוט. "פעם ראשונה שאדם נכנס לבית-הסוהר בגין עבירת מלים", הוא מצוטט בידיעה ונכתב כי בקרוב יוגש ערעור על גזר הדין. "מדובר במסית מהזן האנטישמי, שמנסה להיכנס לנעליו של המופתי [חאג' אמין אל-חוסייני]", כותב בן-דרור ימיני בטור פרשנות נלווה. בהמשך מוסיף ימיני: "נדמה שהשכל הישר מסרב לקבל את העובדה שביום שבו ייצא סאלח מהכלא, הוא ימשיך בדיוק באותה הסתה אנטי-ישראלית, אנטי-ציונית ואנטישמית – תוך מציאת ניסוחים שאולי יפטרו אותו מכתב אישום נוסף. השכל הישר מסרב לקבל שמסית כמו סאלח, שממשיך את דרכו של המופתי הנאצי, ושתורתו היא תורת חמאס, ימשיך בעוד שמונה חודשים בדיוק במקום שבו הוא הפסיק עם כניסתו לכלא". ימיני מזכיר כי אחד מחסידיו של סאלח היה הערבי-ישראלי הראשון שביצע פיגוע התאבדות. "עד גבול מסוים ישראל צריכה להיות גאה בכך שהיא מאפשרת חופש ביטוי שכולל דברי הסתה", הוא כותב. "אבל סאלח, שוב ושוב, עובר את הגבול. לפני שההסתה שלו תצמיח עוד פיגוע התאבדות, צריך למצוא דרך למנוע מהאיש הזה את המשך חופש הפעולה". הארץ מקדיש את עמ' 3 לכתבה מאת רוני בר על התבטאויות גזעניות ברשתות החברתיות. "אמירות נגד ערבים, פעילי שמאל, הומואים ולסביות, מהגרים מאפריקה, חרדים וזוגות מעורבים הפכו לעניין שבשגרה שזוכה ל'לייקים' אך לא לתגובה של רשויות החוק במדינה", היא מציינת. פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר טוען בפניה כי "יש שרואים בביטויי השנאה ברשת 'שחרור קיטור', 'אבל למעשה, זה לא קתרזיס משחרר – זו חממה. הקבוצה הולכת איתנו לכל מקום והיא זמינה 24 שעות ביממה. זה יוצר רעל שהולך ומצטבר, ובהרבה מאוד מקרים גורם לאנשים להתפוצץ. אנחנו יודעים היום שלהרבה פשעים אלימים בעולם הייתה תקופת אינקובציה בפייסבוק". "ואיי איזה חלום היה לי", כתב לאחרונה יהודי בפייסבוק. "אני נכנס לבית חולים למחלקת יולדות ויש שם את כל הקופסאות האלה עם התינוקות בפנים. ואז אני מוציא סכין שחיטה מהמעיל ועובר ליד כל תינוק ואיפה שיש תינוק ערבי אני עורף לו את הראש ואיפה שיש תינוק יהודי אני שם תיקון הכללי… החלום הכי ורוד שהיה לי". לפי בר, בעקבות פרסום סטטוס זה זומן הכותב לחקירה במשטרה בחשד להסתה, "אולם התערבות זו, גם אם מוגבלת, של רשויות החוק היא היוצאת מהכלל". במשטרת ישראל מסבירים לכתבת שידיהם כבולות שכן הסמכות לפתיחת חקירה בחשד להסתה נתונה בידי הפרקליטות. במשרד המשפטים אומרים לה כי "החברה שמה יותר מדי את יהבה על המשפט הפלילי [...] הפתרון לביטויים אלימים, פוגעניים וגזעניים ברשתות החברתיות מצוי בשדה הציבורי והחינוכי".

נתי טוקר משרטט ב"דה-מרקר" את תולדות הריקבון הפוליטי שפשה ברשות השידור והנסיונות הקודמים לרפא את המוסד. בטור פרשנות נלווה כותב אמיר טייג: "הדרך היחידה לקבל בישראל טלוויזיה ציבורית ראויה היא לחסל את הערוץ הראשון, למגר את החומר התורשתי שלו המעודד בטלה, ולהקים רחוק ממנו גוף אחר שבו העובדים יבינו את האחריות המוטלת עליהם, ויכבדו את המשאבים הציבוריים הניתנים להם". הכותרת הראשית של "גלובס" מוקדשת למקור המימון של המלצות ועדת לנדס. "מכרה הזהב של רשות השידור: מחזיקה נדל"ן בשווי 1.2 מיליארד שקל", נכתב בשער עיתון זה, בכותרת המפנה לכתבה מאת שלומית צור. ב"כלכליסט" מדווח אופיר דור על ההתנגדות המתוכננת להמלצות ועדת לנדס, בעיקר בקרב ההסתדרות. "ביום שלישי בשבוע הבא ייפגש יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות אבי ניסנקורן עם ראשי הוועדים ברשות כדי להחליט על תוכנית פעולה מול המלצת ועדת לנדס", מדווח דור ומצטט מפי יו"ר ועד ההנדסאים והטכנאים בערוץ 1 משה שגב: "מהשיחות שלי עם ניסנקורן אני משוכנע חד-משמעית שהוא לא ייתן שהמדינה תאמץ תוכנית חדשה, במיוחד בהתחשב בזה שלא נתנו צ'אנס בכלל ליישום הרפורמה ברשות השידור". במוסף "גלריה" של הארץ מדווחת רותה קופפר כי יוצרי התוכנית הסאטירית "היהודים באים", שהייתה אמורה לעלות לשידור בערוץ 1 לפני כחצי שנה, פתחו במאבק ציבורי למען שידור תוכניתם. לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי עורך "מבט" לשעבר בן-ציון ציטרין הגיש תלונה במשטרה נגד אגף הגבייה של רשות השידור וסמנכ"ל הגבייה לשעבר אבי כ"ץ, בטענה ל"קבלת דבר במרמה, תחבולה, זיוף בידי עובד ציבור, רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירות מנהלים ועובדים בתאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, סחיטה באיומים ועושק".

בכפולה הפותחת של ידיעות אחרונות מדווח (סוכנויות הידיעות) על אבי מרטין, מגישה בערוץ הפרו-קרמליני "רוסיה היום" (נראה כי בידיעות אחרונות מקפידים לכנותו כך, ולא RT כנהוג, כדי לעורר אסוציאציה לישראל היום), שהעזה למתוח אתמול ביקורת על מדיניות פוטין באוקראינה בשידור חי. "אנחנו מכבדים את השקפותיה [...] ואין לנו שום כוונה לנזוף בה", נמסר בתגובה מהערוץ, שהודיע כי העיתונאית תישלח לחצי האי קרים "כדי שתהיה לה הזדמנות לגבש עמדה משלה ממוקד הסיפור". נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" על מחקר חדש שערך ד"ר צבי רייך וממנו עולה כי "הנשים בעיתונות חלשות ונוטות לאמץ את זווית הראייה הגברית". רק בישראל היום מדווח הבוקר (זאב קליין ומיטל יסעור-בית-אור) על החלטתה של שרת הבריאות יעל גרמן למשוך את הצעת החוק שאמורה הייתה לאסור על פרסום סיגריות ומוצרי טבק בעיתונות המודפסת. "עצוב לראות איך אינטרסים לוביסטיים גברו בוועדה על אינטרסים של בריאות הציבור", מצוטט בידיעה גורם שהשתתף בדיונים. ידיעה זו, ועוד יותר מכך עובדת היותה בודדה בעיתונות המודפסת, מדגישה פעם נוספת את ההחמצה הגדולה של ישראל היום. עיתון כמותו, שאינו מחויב למפרסמים כאחרים ועל כן יכול להרשות לעצמו לדווח בחופשיות יחסית על סיכול הצעת החוק הזו, יכול היה לשמש מגדלור של עיתונות חופשית בתקשורת הישראלית. אולם בעוד שמיזם התקשורת שמממן פייר אומידיאר בארה"ב נועד לקדם עיתונות חוקרת וביקורתית, מיזם התקשורת שמממן שלדון אדלסון בישראל נועד להשתיק ביקורת על ראש הממשלה ולעודד את אהבת המולדת.