קריאה להתיצב

תם ספר שמות שראשיתו דברים על היורדים למצרים והוצאתם משם, והמשכו במתן תורה וסיומו בעשית המשכן והקמתו. כבר אמרו חכמים: במצרים עבדו אבותנו עבודה זרה והקריבו כמנהג המצרים קרבנות לשעירים ולאדם שהחשיבום כאלוהיהם. עד שאמר משה לישראל קבלו תורה וקימו את הכתוב בה. אף הוריד להם לוחות הברית הראשונים בהם נכתבו עשרת הדברות ששברם ועשה אחרים במקומם אשר שם אותם בארון הקדש במשכן, כדי לתת לישראל מסגרת אֱמוּנִית וּמוּסָרִית, שנתקבלה גם על דעת כל הָאֻמּוֹת והייתה לנחלת הכלל. אלא שבעשרת הדברות לא דובר על הקרבת קרבנות, דבר זה עולה משני הדברים או הדברות הראשונים שאמר הקב"ה אותם לישראל בקולו: אנכי ה' אלוהיך ... ולא יהיה אלוהים אחרים על פני. מזה למדו חכמים כי את הקרבנות שהיה מקריב במצרים לאלילים הוא יקריבם לאלוהי ישראל. ספר ויקרא ידוע בכינוי כספר הקרבנות. "מדרש רבה" אומר: משה הוציא את ישראל ממצרים קרע להם את הים, הוריד להם את המן, הגיז להם את השלו, (שמות טז / יג) העלה להם באר (במדבר כא / טז) לבסוף עשה את המשכן, אז משה אמר לקב"ה: מה נשאר לי לעשות? אמר לו הקב"ה: חייך (בערבית בִחְיַאתָךּ) יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לְבָנַי טֻמְאָה וטהרה ולהזהירם הֵיך יהיו מקריבין קורבן לְפָנָי, הדא הוא דכתיב: "ויקרא אל משה". מהמדרש למדים שיש בהקרבת הקרבנות יש טמא וטהור בבהמות ובהקרבתם צריך לשמור על דיני טהרה וְטֻמְאָה במשכן, או במקדש. מהות הקרבן היא עבודת האלוהים בהקרבה ובקרבה, באהבה ובטהרה. וחשוב לא פחות, שלא נִדְרוֹשׁ בפני הציבור על דְּבַר טֹהַר הַמִּדּוֹת וְשֶׁרֶץ בידינו.

על דבר שמיעת קול ה' שמדבר אל משה מאהל מועד, נדרשו דרשות רבות, כי השאלה היא, אם רק משה שמע את הקול או גם העם שמע את הקול. יש מדרש האומר כי הקול נשמע באהל מועד עצמו ולא נשמע מחוץ לאוהל מועד ולכן משה יכול היה לשמוע אותו ואילו אלה שמחוץ לאוהל מועד, אינם שומעים אותו. על מה שנאמר ויקרא אל משה... מאהל מועד (א / א) וההמשך נאמר: "וידבר ה' אליו". זה מביא את לפרש ולומר: לפני כל דבור או אמירה יש קריאה, הקריאה היא לשון חִבָּה שנאמר על המלאכים: "וקרא זה אל זה ואמר: והיא לא רק לדיבור אלא גם למתן צו אחרי הקריאה על כן אמר רש"י: הקול נשמע אצל משה והעם לא שומע את הדיבור, אלא שיש משמעות נוספת לדבר: ששמיעת קול השם, אינה אלא הישגו הגדול של האדם, המחליט לשמוע קול אלוהים. כי קול אלוהים ינחה אותו ללכת בדרך הישר ולהגיע אל יעדו בעזרת הקול הפנימי שלוחש לו ומראה לו את הדרך אל המטרה, ואילו בפרשה מדובר בלהגיע אל שכינתו של הקב"ה. שמיעת קול השם, היה כבר במעמד הר סיני, שם העם שמע את קול השם בשני הדברות או הדברים הראשונים שאמר אותם הקב"ה בקולו, ורבי סעדיה גאון בעשרת הדברות מתאר עצמת קול אלוהים כך: "הזדעזע תבל וכל אשר בה והשמים וכל צבאם", לכן יתר שמונת הדברים אמרם משה, ששמע את קול אלוהים שדבר אל משה נשמע בְּאָזְנָיו כקול רגיל. מכאן למדים: כי המבקש לשמוע קול השם שומע אותו ומי שאיננו רוצה לשמוע לא ישמע והקול לא יגיע לאוזניו. לא בכדי קוראים אנו יום יום פעמים "שמע ישראל" כי לא כל אחד חפץ לשמוע. וטעות לחשוב כי אלה שדבקו באמונה ובתורה עשו זאת מפני ששמעו קול השם שגורם להם לקבל את האמונה. נהפוך הוא, האמונה בה' היא שגורמת להם לשמוע את קול אלוהים. כי הַקִּרְבָּה לאלוהים היא החלטתו של האדם ולא מפני שקול מסתורי אמר לו לעשות זאת. האדם מכניס את עצמו ככניסתו "לאוהל מועד" ואז הוא שומע הקול כמדבר אליו.

כבר נאמר עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים, עשו זאת כמו המצרים שחיו בקרבם שהֶאֱלִיהוּ אדם - את פרעה. עבודת האלילים התבטאה אצל העמים העתיקים בהקרבת קרבנות לאותו אליל, והם הקריב את הקרבן בכל מקום שחפצו שם להקריבו. משיצא ישראל ממצרים, לא נאסרו הקרבנות, כי היו מפירים אִסּוּר זה, בגלל נטית לבם, כפי שביטא זאת הרמב"ם: משום נטיתו של האדם לְהַאֲלָהָה שהיא נטייה חזקה ביותר אצל האדם. התורה עשתה סדר בכך. דבר ראשון הוגבלה עבודה האלוהים על-ידי הקרבת קרבנות מן הבהמה ואפילו מן הצומח. והקרבת הַקָּרְבָּן, הוגבלה שתעשה רק בתוך המשכן ולאחר-מכן רק בתוך בית המקדש, זה גם נעשה בתוך שטח קטן שם, כל זאת כדי לשרש את ההרגל להקריב קרבנות בכל מקום שם ישבו בני אדם. למעשה, הסדרת הקרבת הקרבנות בתורה מונעת עבודה זרה, לכן הרמב"ם מדגיש, כי חשיבות הייחוד להקריב במקום אחד לאלוהים, כדי לצמצם את הפולחן לאלילים שנהגו בו אבותינו במצרים. לכן נקבע מקום קדוש אחד שם יובאו הקרבנות ויוקרבו. דעת הרמב"ם, כי זה מהווה תריס בפני המשך עבודת האלילים, שהורגל ישראל בהם. לא לשוא אומרים אנו בתפילה: אנא בכח גדולת ימינך... ומוסיפים לומר: חרב בית המקדש ובוטל התמיד... לכן: שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקבל ומרצה לפניך, כאילו הקרבנו קרבן התמיד במועדו ועמדנו על מעמדו. כלומר: יהיו פרים שפתנו. כי התפילה באה במקום הקרבת פרים שחדלנו להקריבם כי מקום הקרבתם חָרַב. אך הנביא היטיב לומר לישראל במליצה כמוכיח כך: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צִוִּיתִים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח(ירמיה ז / כב). לא לעשות עולות ולכפר בקרבנות.

למעשה חֻמַּש ויקרא ופרשת ויקרא עוסקים בקרבנות בטומאה ובטהרה. זה מביא אותנו למה כאשר משה התמהמה מִרֶדֶת מן ההר ובידו שני לוחות הברית דרשו מאהרן, לקום ולעשות להם עגל זהב דווקא ולא מן דבר מן הצאן, שהיה לתועבת מצרים (שמות ח' כא' כב'). כי הדוחפים לכך היו הערב רב שאבדה להם עבודת האלילים ולכן הסיתו את העם לשוב למצרים ולעבודת האלילים, לא חפצו בעשיית שה מן הצאן כי הוא כבר הוקרב בערב פסח כהפגנת פגיעה בחיה שנחשבה לאלוהי מצרים, זה היה נדחה על-ידי העם. בעוד העגל מסמל כוח עבודה בחריש בשדה ויש בו רמז לִתְהִיָּה לעבדות. לכן אם נתייחס לעצם הקרבת הקורבן, הרי מעשה רצוני ולא חובה, להבדיל מקרבן התמיד שהוא קורבן צבור חובה פעמים ביום, בבוקר ובין הערביים. כי הרי נאמר: אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... (א / ב) כלומר אם אדם מבקש להקריב קורבן, כלומר יכול גם לא לרצות, שיעשה זאת מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן ולא כמנהג העמים הקדומים עובדי האלילים שהיה מקריבים בני אדם לַמֹּלֶךְ. לכן אין צווי על הקרבת קורבן. נביאים הביאו דבר השם, כאומר לישראל שהקריבו קרבנות כדי לנקות את מצפונם ולכפר על מעשי הרשע שעשו ועל הסטייה מדרך הישר ועל העֹשֶׁק וְהחָמָס ועל מעשה התועבה, כי אין הוא חפץ שיקריבו לו קרבנות, ויוסיפו לחטוא שנאמר: שבעתי עֹלוֹת אילים וְחֶלֶב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי(ישעיהו א / י"א). כי אם רק תפילה ויראת השם. למדנו מכך כי הקרבן הוא מנחה לה' כאות תודה על הטוב שנתן לנו, והוא גם משמש כפרה על עַוְלָה שנעשתה שלא במזיד. הקרבן איננו המטרה אלא רק אמצעי שמשמש את האדם במקרים בהם נאמר לו לכפר על חטאותיו או להודות לשם על החסד שעשה עמו, ואפשר לעשות זאת בתפילה שבאה במקום הקרבת קרבן. חשוב להשתחרר מן המסגרת הצרה של הגלות כדברי חכמינו, וּלְסַלֵּק מתוכנו את האלילות שקבלה גם צורות "מלומדות" שונות בימינו. הִגִּיעָה הָעֵת לְסַלֵּק אֱלִילוֹת אַף אִם זֶה לֹא יֵעֲשֶׂה בְּקַלּוּת הִגִּיעָה הָעֵת לָצֵאת מֵהַגָּלוּת לִהְיוֹת בְּנֵי חוֹרִין שׁוֹאֲפֵי חֵרוּת הִגִּיעָה הָעֵת לְהִתְנָהֵג כְּאֻמָּה לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה-אֻמָּה לִתְקוּמָה הִגִּיעָה הָעֵת לְנַתֵּץ כֹּל חוֹמָה יָד בְּיָד וְלֵב אֶחַד וְלִזְקוֹף קוֹמָה שלא לְצַפּוֹת לְקַבָּלַת חָסוּת כִּי חָסוּת בְּעֵת מִבְחָן כְּאַפְסוּת וְלָמַדְנוּ שֶׁהָעִקָּר לֹא בַּכַּמּוּת הָעִקָּר כִּדְבַר תּוֹרָתֶנוּ בָאֵיכוּת זֹאת תּוֹרַת הָחַיִּים וְעִקָּרֵי הֶהָגוּת.