זכותו הבסיסית של אדם להיות אדון לגופו, הן בחייו והן במותו, עלולה לקבל מכה אנושה, אם אכן יתקבל "חוק תרומת האיברים", שאותו יוזמים בימים אלה חברי הכנסת מרב מיכאלי,
איילת שקד ו
יריב לוין.
לא זה המקום לחלוק על הזכות הבסיסית לתרום איברים לחולים נזקקים. הדברים הרי אמורים במחווה אנושית מאין כמותה להצלת חיים, על אחת כמה וכמה במדינה כמו ישראל, שבה שיעור תרומות האיברים הוא נמוך ביותר ורחוק מלענות על הצרכים הדרושים.
עם זאת אסור להפוך את זכות התרומה לחובה המוכתבת מלמעלה. במקום זאת יש לאמץ את המצב הקיים, שבו נדרש אדם להביע בכתב, בלא להותיר שום מקום לספק, את רצונו המפורש לתרום את איבריו לאחר פטירתו.
כיבוד זכויות
לעומת זאת, במצב העתידי, שבו תקבל ההתרמה תוקף של חוק, תהיה המדינה רשאית ליטול איברים, אוטומטית, לטובת החולה הנזקק, וזאת מבלי שתזדקק להסכמתו המפורשת של בעליהם עוד בחייו. היא תימנע מלעשות זאת רק בתנאי שהבעלים הצהיר במסמך, כל עוד הוא חי, על התנגדותו הנמרצת לתרומת איבריו.
כך או אחרת, מצב שבו מוקנית למדינה זכות-ראשונים על איבריו של אדם, מתפרש בהכרח ככפייתיות מצידה, ויתר על כן גם כצפצוף אחד ארוך על אחת מזכויות הפרט הבסיסיות ביותר. מצב שכזה הוא בלתי-נסבל, באותה מידה שאין המדינה רשאית לערוך ניתוח "פוסט-מורטם" לאדם שנפטר, מבלי שקיבלה לכך מראש את הסכמת בני-משפחתו. בה במידה יש גם לחולה הנוטה למות זכות בסיסית לבקש מרופאו שלא להאריך את חייו ולנתק אותו ממכונת ההנשמה כדי לשים קץ ליסוריו. למותר לציין שהגיעה העת שהמדינה אכן תכבד את תרומת האיברים כזכות מוקנית ולא כחובה מוכתבת.