"תעוזה ואולי גם חוצפה, ובכל אופן מעשה שהשלכותיו נוקבות", האם תסכימו שמילים אלו ראויות להאמר על כתיבת היסטוריה, ובכלל זאת כתיבת תולדות עם ישראל? מאה וארבעים שנה (ב-1874) לאחר שהושלם חיבורו המונומנטלי והראשון מסוגו על תולדות עם ישראל, של ההיסטוריון הדגול צבי הירש גרץ:
דברי ימי ישראל, הגיע הזמן לשאול שאלות יסוד אחדות ישנות חדשות.
תולדות עם ישראל הם החומר העיקרי שעליו מתבססת ההגות הציונית והלאומיות היהודית החדשה. במילים אחרות, סיפורי התהוותה של האומה וכינונה בעת העתיקה, ימי הביניים והעת החדשה, היו למשאב ואף למעין תורה, שעליה בני אדם רבים מסרו את חייהם. כתיבתו של חיבור היסטורי על ההיסטוריה של עם ישראל ועל-פי כללי הכתיבה המקובלים באקדמיה הוא אתגר של ממש. על המחברים להציג תיזה, טיעון או עיקרון אחד העובר כחוט השני בכל דבריהם; טענותיהם תהיינה מדודות ותאומות (קוהרנטיות), וכמובן יתחייבו בהבאת סימוכין אמינים. ולאחר שקבלו עליהם כל אלה, משחרות לפתחם שלוש בעיות עיקריות:
א. שאלת היחס בין היהודים לבין האומנות. תפיסות העולם הרווחות אצל היהודית, כללי ההלכה והמצוות ונסיבות החיים בארץ ישראל ובתפוצות מנעו מהם לכאורה לעסוק באמנות חזותית, לפחות בהיקף ובעוצמה שהתנהלו אצל האומות שמסביבם. כיצד השפיעו אלו: תפיסת העולם, ההלכה והנסיבות החברתיות הסביבתיות, בין שמדובר בעת העתיקה כאשר רוב העמים היו פגאנים, ובין שמדובר בימי הביניים שהתאפיינו בהתלהבות דתית, נוצרית או מוסלמית, ובין שמדובר בנאורות ובחילון של העת החדשה, על יצירתם של אומנות חזותית ותרבות פלסטית בכלל אצל היהודים?
ב. האמונה באל אחד. מה מקומה של התפיסה המונותיאסטית בתולדות עם ישראל? האם, היכן ועד כמה אפשר לראות קשר בין האמונה באל אחד, לבין שלל פרשות דרכים היסטוריות, שבחלקן פעלו היהודים מתוך רצון ובחירה ובחלקן נקלעו לנסיבות שנכפו עליהם: בקבוצה הראשונה אפשר לכלול את הבחירה בהתנחלות בארץ ישראל, כמו גם הירידה ממנה, המרידות המאורגנות באימפריות היוונית והרומית, הסירוב להמרת דת על-פי צו השלטונות, וכמובן התרבות המילולית והטקסית העשירה שנוצרה בקהילות ישראל במשך מאות ואלפי שנים; בקבוצה השנייה אפשר לכלול את הגירושים וההגליות מארץ ישראל, הדיכוי והאפליה בארצות הגויים בגלל האמונה והדת האחרת, שגילמה במקרים אחדים אמירה ברורה ובוטה כנגד המונותיזם עם הערצת האתוס האלילי, ששיאה הקיצוני היה באידאולוגיה נאצית. האם אפשר לכתוב את תולדות עם ישראל לאור התובנה הזו?
ג. חזרה לעבר או הליכה לעתיד. מהו עיקרון החזרת עטרה ליושנה במבט הכולל של תולדות האומה? את מה היא משרתת? לאן היא מובילה? מאז שלהי המאה ה-19 (ויש שיאמרו מראשיתה) התחוללה פעילות נמרצת שכוּננה תחת הדגל של החזרת עטרת היהדות כאומה, כדת, וכיצירה, ליושנה. יתר על כן, כמעט בכל מעשה, חפץ או אירוע במדינת ישראל של הדקות הללו ממש, נמצא חותמו של העבר הקדום באופן מוחשי, חיוני וקיומי.
הדוגמאות רבות: מפעלים ספרותיים לשימור, פרשנות ופיתוח היצירה העברית והיהודית במשך הדורות ולצדם שיגשוג היצירה העברית בהיקף חסר תקדים, החזרת הריבונות היהודית בארץ ישראל, הקמת שלל מפעלי תרבות, מחקר ואומנות מכל הסוגות בעברית, על-ידי יהודים ובישראל, שבהם נשזרת תרבות עולם עתיקה והכי מעודכנת. האם אכן התקיימה בכל אלו החזרת עטרה ליושנה? ואולי מה שנתפס ככזאת הוא משהו אחר מורכב מיסודות שטרם גילינו?
השאלות הללו ונוספות לצדן, הן היסודות לכתיבת חיבור חדש על תולדות עם ישראל. אשמח לעזרתכם מכל סוג. שאלות והצעות תתקבלנה בתודה רבה.
