בשנים רגילות קוראים את פרשת השבוע, שְׁמִינִי, אחרי פסח; השנה, להיותה שנה מעוברת, יוצא שקוראים את הפרשה הזאת הרבה לפני פסח, בשבת שאחרי פורים. ואחרי הפרשה קוראים בספר שני את פרשת פרה אדומה, שעל כן מכונה שבת זו 'שבת פרה'. את פרשת פרה קוראים תמיד בשבת שלפני האחרונה בחודש אדר. הסדר הוא שבתחילת החודש, או בסמוך לתחילתו קוראים את פרשת 'שקלים', שבת לפני פורים קוראים את פרשת 'זכור' ובשבת שלפני האחרונה כאמור, קוראים את פרשת 'פרה'. בשבת הבאה, האחרונה בחודש אדר, נקרא את פרשת 'החודש', המצווה הראשונה שקיבלנו בתורה, מצוות קידוש החודש. המצווה הזאת מוטלת על בית דין בלבד ותוכנה הוא שמדי חודש בית דין צריכים להודיע באיזה יום חל ראש החודש הבא. על-פי עדים או לפי חישוב, בכל מקרה זה נקבע על-פי מולד הירח.
פורים בחודש הנוסף
כידוע, שנה מעוברת נקראת כך כי היא כוללת שלושה-עשר חודשים במקום שנים-עשר כרגיל. החודש הנוסף הוא תמיד החודש האחרון בשנה, חודש אדר, שמשכפלים אותו ומקבלים שני חודשי אדר. החודש בו חל פורים הוא החודש הנוסף, אדר שני. הייתה סברה לחגוג את פורים באדר ראשון שכן הוא זה שחוזר כל שנה; אדר שני - לפעמים כן וברוב השנים לא. ואמנם, ייתכן שבעבר היו שנים בהן חגגו את הפורים בחודש אדר וחודש אחר כך חגגו שוב, כי בית דין החליטו להוסיף עוד חודש לשנה. בימינו זה לא יכול לקרות כי הלוח שלנו קבוע מראש, אבל להלכה אין שום מניעה שדבר כזה יקרה בזמן שבית דין מקדשים את החודש. כי אם השנה מעוברת או לא - מחליטים, או לפחות מודיעים, רק בחודש אדר ולקראת סופו. על כל פנים, קבעו את פורים לאדר שני כדי "למיסמך גאולה לגאולה".
מפורים עוברים לפסח
הרעיון שנחגוג את פורים ואת פסח בשני חודשים רצופים, בלי דילוג של חודש ביניהם, נראה לחז"ל עקרוני מספיק כדי להזיז את פורים לאדר ב'. מעניין אם כן לבחון את מיקום החגים בלוח השנה ולנסות להבין את המסר של כל חג לפי היום שלו בחודש ולפי מיקומו בלוח השנה. כי כידוע, השנה נקבעת על-פי השמש בלי שום קשר לירח, בעוד החודשים נקבעים על-פי הירח בלי שום קשר לשמש. כך, בשנה יש 365 ימים ורבע; בחודש - ממולד הירח עד המולד הבא, יש כעשרים ותשעה ימים וחצי בקירוב. אם נכפיל אותם בשתים-עשרה, שזה מניין חודשי שנה רגילה, נקבל 354 ימים, 11 ימים פחות ממספר הימים של שנת השמש. בעברית פשוטה זה אומר שאם פסח יוצא השנה בחמישה עשר לאפריל; בשנה הבאה הוא יחול ברביעי או חמישי בו; בעוד שנתיים - בעשרים וחמישה במרס ובעוד עשר שנים בתחילת ינואר.
פסח בחודש האביב
אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחגוג את הפסח באמצע החורף כי התורה מצווה לחגוג אותו דווקא באביב [דברים ט"ז]: [א] שָׁמוֹר, אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, לַה' אֱלֹקֶיךָ: כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב, הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם--לָיְלָה. לכן קבעו לנו חודש נוסף אחת לכמה שנים כדי שחג הפסח יחול תמיד בתקופת האביב. כאמור, כיום אנחנו מוסיפים חודשים וגם חוגגים על-פי לוח שנה שחישבו חכמינו לפני כאלף ושמונה מאות שנה, והחישוב הזה הוא מדויק לגמרי, כך שאחת לתשע-עשרה שנה מגיעים לשוויון מוחלט בין השנה השמשית ל"שנה" הירחית. כך למשל, אם נבדוק באיזה תאריך (לועזי) חל פסח לפני תשע-עשרה שנה, כלומר בשנת 1995, נמצא שזה בדיוק כמו השנה, בחמישה-עשר באפריל. פסח הוא החג הראשון שלנו; מיקומו בחודש האביב, באמצע החודש, כאשר הלבנה במילואה, מלמד על האביב הלאומי שלנו שהחל ללבלב ביציאת מצרים.
מתן תורה - להתעלות
החודש של יציאת מצרים הוא החודש הראשון במניין חדשי השנה, אבל רק עבור עם ישראל. עליו אומר הקב"ה למשה ואהרון [שמות י"ב]: [ב] הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. הדגש הוא על לָכֶם, רק אותנו מצווה בורא עולם לשאת עיניים אל האביב ולחתור אליו, לחיות בתודעה אביבית כל הזמן. אבל האביב הרי מתחלף בעונה אחרת, ככתוב [בראשית ח']: [כב] עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ. אז איך שומרים על תודעה אביבית באמצע חום הקיץ (תאוות) או קור החורף (עצבות)? מטפחים אותה. אפשר לומר שזו התכלית של התורה שקיבלנו בשבוע הראשון של החודש השלישי ליציאת מצרים, כשעמדנו למרגלות הר סיני. כאמור, זה היה בשבוע הראשון של החודש, כשהלבנה עוד לא הגיעה אפילו למחצית הגודל שלה, לומר לנו: כמו שהלבנה גדלה מיום ליום, כך אנחנו אמורים לגדול מיום ליום.
לחתור כלפי מעלה
אנחנו אמורים לגדול מיום ליום כמו שהלבנה גדלה מיום ליום, אבל הלבנה, אחרי שהיא מגיעה לשיא גודלה, היא מתחילה להתמעט, היא קְטֵנָה מיום ליום. ומה איתנו? גם אנחנו אמורים להתמעט? אנחנו אומנם לא אמורים, אבל זה מה שקורה כידוע; כי אין מצב להיות כל הזמן למעלה. לפעמים אפילו מגיעים לשפל שבבחינת אַיִן, כמו שהלבנה נעלמת לגמרי לפני שהיא נולדת מחדש. אבל היא אכן נולדת מחדש וגם אנחנו אמורים להוליד את עצמנו מחדש. זהו המסר של ראש השנה שמועדו בראש חודש (תשרי) בעת שהלבנה נעלמת לגמרי, בבחינת אַיִן. דווקא כשנמצאים בשפל הכי עמוק, זה הזמן הכי מסוגל לחולל מהפך תודעתי פנימי ולהתחיל בתנועה כלפי מעלה. והכל תלוי בראש; לכן החג הזה נקרא 'ראש השנה' ולא תחילת השנה, כי הכל הולך אחרי הראש, אם חושבים טוב גם עושים טוב ומהלך החיים מתנהל בהתאם.
שהגשמיות לא תפריע
ראש השנה חל בחודש השביעי מניסן שהוא ראשון לחודשים. כי כאמור, השנה נקבעת לפי מחזור השמש, החודשים לפי תנועת הירח ולוח השנה שלנו מתואם עם שניהם. בראש השנה אנחנו מתמקדים בהכרח לעלות מנקודת השפל הזמנית עד למעלה ראש, ומה שמפריע לתנועה הזאת הן התכונות הטבעיות שלנו וההרגלים שרכשנו עם הזמן. כדי לזכך את אלה קיבלנו את יום הכיפורים, בעשור לחודש השביעי, שבו אנחנו משעים את כל ענייני הגוף, כולל הצרכים הבסיסיים ביותר כמו אכילה ושתייה, ומתמקדים בטיפוח המימד הרוחני שלנו. ואחרי שמצליחים בכך בעזרת ה', מגיעים לחג הסוכות שגם הוא חל בחמישה-עשר בחודש, בעת שהלבנה במילואה. בתורה הוא נקרא גם "חג האסיף". לכאורה כי זה זמן איסוף התבואה, אבל בפנימיות, הכוונה לאיסוף כל הכוחות לקראת התקופה הקשה.
הכנה לימי החורף
כי חג הסוכות חל לקראת הימים הקודרים של החורף, תקופה בה מצב הרוח שלנו נוטה לשתף פעולה עם מזג האוויר, כלומר להיות קודר. וכידוע, מצב רוח קודר נוטה להזין את עצמו ולהתעצם; במצב רוח כזה
האדם בטוח שלא הולך לו ומזה הוא עלול ליפול לעצבות. לכן ממצב רוח קודר חייבים לצאת מהר ככל האפשר, כי כשנופלים לעצבות, עלולים להידרדר לדיכאון ר"ל, וממנו הרבה יותר קשה להיחלץ. צריכים הרבה כוחות נפש כדי לא להגיע לשם ועוד יותר כדי להיחלץ משם. את הכוחות האלו אנחנו שואבים מחג הסוכות שבו אוספים את כל האנרגיות שעומדות לזכותנו כתוצאה מהעבודה שלנו בחגים פסח, שבועות, ראש השנה ויום כיפור ושמחים בהם לפני ה'. וכששמחים באמת, הרי במקום של שמחה אין מקום לעצב או אף לקדרות. שמחת החג מוקרנת אל ימי החורף ואין שום קדרות.
גם בגלות אנחנו חוגגים
עד כאן דיברנו על חגים הכתובים בתורה, אבל נס פורים אירע בגלות פרס הרבה אחרי מתן תורה ואפילו היה ספק אם לצרף את מגילת אסתר לכתבי הקודש בתנ"ך. מבחינה היסטורית, הנס הזה והחג שבעקבותיו היו אחרי חורבן בית ראשון ועל סף בניין בית שני, לקראת התקומה המחודשת של עם ישראל. באותו דור אולי עוד לא ידעו את זה, אבל מועד החג בלוח השנה - בסוף החורף לקראת האביב, והתאריך שלו בחודש - יום אחד לפני מילוי הלבנה, מתאים להפליא לאירועים ההיסטוריים שהתחוללו זמן קצר אחרי הנס שלזכרו הוא נחוג. והמסר שלו אם כן הוא, שגם כאשר על-פי טבע נראה שכלו כל הקיצים ואין יותר מה לעשות, צריכים להתפלל לה' ובמקביל לעשות כל מה שאפשר בדרך הטבע, אבל אסור להתייאש, כי תשועת ה' כהרף עין ובידו להוציאנו מאפלה לאור גדול ברגע אחד.
חג ההכנה לגלות הארוכה
החג האחרון שקיבלנו מדורות קדמונים הוא חג החנוכה. הנס שלזכרו אנחנו חוגגים אירע בארץ ישראל כידוע, וליתר דיוק בבית המקדש. כי, בשונה מפורים שהייתה גזירת שמד פיזי על עם ישראל, בחנוכה הייתה גזירת שמד רוחני. לכן בפורים, המצוות העיקריות בחג מלבד קריאת המגילה, שייכות לגשמיות; משלוח מנות, מתנות לאביונים וסעודה מכובדת כולל שתייה מרובה. בחנוכה המצווה העיקרית היא להדליק אור. תחילת החג בעיצומו של החורף לקראת סוף חודש (כסלו); שני מאפיינים הרומזים לחושך שמתגבר והולך. אבל אנחנו מצווים שלא להיבהל מהחושך; אדרבה, דווקא בתוך החושך הזה צריכים להדליק את האור. והחג נמשך שמונה ימים, כי כאמור בפרשת השבוע שלנו, דווקא כשחורגים מגבולות השבע-טבע ומגיעים לשמיני, דווקא אז מתגלה כבוד ה' וגואל אותנו סופית.