ראש עיריית ירושלים לשעבר,
אורי לופוליאנסקי, הורשע בלקיחת שוחד של כשני מיליון שקלים. לפי הנטען, עד המדינה
שמואל דכנר ו
הלל צ'רני, בתמורה לטובות הנאה שקיבלו ממנו בפרויקט
הולילנד, העבירו את הכספים האלו לעמותת "
יד שרה". פרקליטו של לופוליאנסקי, עו"ד
עמוס ון-אמדן, אמר בתגובה זמן קצר אחרי ההרשעה: "מעשי הצדקה שהוא עשה לאורך השנים והארגון הגדול במדינת ישראל שהקים, אנחנו מצפים ומקווים שהדברים הללו יעמדו לזכותו". נשאלת השאלה: האם יש הבדל עקרוני מבחינה מוסרית בין קבלת שוחד למטרות צדקה לכאורה, לבין קבלתו לטובת חמלה על בן-משפחה שנקלע לחובות? במבט ראשון זה מרגיש ממש אחרת. במבט שני מתברר שזו אותה קלוקלת בשינוי כותרת.
פוליטיקאים, בדומה לעברייני צווארון לבן אחרים, אינם נוטים לראות את עצמם כעבריינים. השופט
דוד רוזן קבע כי אורי לופוליאנסקי הוא עבריין מאחר ש"היה מודע לתרומות של מאות אלפי שקלים מיזמי הולילנד עבור יד שרה". עורך דינו טען להגנתו בתקשורת, כי העובדה שלא שילשל את הכספים לכיסו אלא למטרות צדקה, מפחיתה מחומרת העבירה. כידוע, קבלת שוחד לכיסוי חובות של אח או רכישת תכשיטים עשויה לעורר תגובות גינוי קשות, אך האם יש מקום לגנות באותו האופן כספים שנולדו בחטא והועברו למטרות צדקה?
באסוציאציה ראשונה לפרשה זו נזכרתי בסיפור שנעזר בו הפסיכולוג האמריקני לורנס קולברג לקביעת רמה מוסרית. אישה אחת חלתה בסרטן והרוקח ביקש תמורת התרופה 200 דולר, פי עשרה מעלות הייצור שלה. הבעל הצליח לאסוף רק את מחצית הסכום והרוקח לא הסכים לאפשר לו לשלם את היתרה. הבעל פרץ לבית המרקחת בלילה וגנב את התרופה. לשיטתו של קולברג, אנשים הנהנים מרמה גבוהה ביותר של שיפוט מוסרי מקבלים החלטות מצפוניות שהן מעבר לחוקים קונקרטיים. לכאורה יש קשר אסוציאטיבי; ייתכן שבהתעלמות מחוקי הבנייה והרווחה של התושבים לטובת כספי עמותה שמעשיה חסד וצדקה, יש עיקרון אתי נעלה. כך ניתן היה לתהות אם הכספים היו מועברים בבחינת מתן בסתר לעמותות צדקה שאין לבעל השררה קשר איתן. אולם במבט שני חטאו של לופוליאנסקי אינו נופל מזה של אולמרט וזקן, אולי אפילו עולה עליו. שכן, בנוסף לתאוות הבצע, יש יסוד לתאוות האגו.
בשני המקרים, הנאשמים היו מודעים כי הכספים מוזרמים על-ידי היזמים בגין תפקידיהם הציבוריים. ובשני המקרים נוצלו תפקידי מפתח של אנשים בעלי מוניטין חברתי למטרות ראויות בעין המתבונן. לופוליאנסקי, כאשר הזרים בעקיפין, הגדיל ממון לעמותה המזוהה איתו, תרם בעקיפין גם להאדרת האגו -
כבוד והערצה כלפיו. עמותה זו הקרויה על שם סבתו היא מפעל-חיים שזיכה אותו בפרסים ובאותות הוקרה רבים, בהם "אות הנשיא למתנדב" ו"פרס יושב-ראש הכנסת". ולכן ההרחקה הרגשית של פרקליטו בתקשורת, כאילו מדובר במעשה חסד ולא בעבריינות, יוצרת הקשר מסוכן. לא יעלה על הדעת לחצות את חוקי לוחות הברית לטובת אינטרסים אישיים, גם כשהם מצטיירים כמידות נעלות.
להבדיל מפשיעה רגילה, פשיעה של בעלי מוניטין נוטה לתעתע דווקא בגלל הנטייה הזו להיות משולבת בפעילות לכאורה לגיטימית. בניגוד לעברייני רחוב שגונבים כספים, עברייני הפוליטיקה עלולים במעשים כאלו לגנוב כספים באמצעות מניפולציה של סמלים. לפיכך, גם במקרה של קבלת שוחד ב"דרכי נועם" למטרות נעלות כביכול, הפשיעה שלו צריכה לעורר את אותה עוצמת גינוי השמורה לגנבי רחוב, ולו רק על עצם המעילה באמון הציבור.
נכון, כמעט ברוב המקרים פשיעה של צווארון לבן אינה תואמת את הסטריאוטיפ של פשע אמיתי. דווקא בגלל ששבענו לאחרונה את הגועל נפש של מעשי שחיתות של אנשי ציבור, צריך להבין שגם הציבור, כמו חבר מושבעים, צריך להטיל אות קלון וסלידה על עבירות שוחד, ללא איפה ואיפה בין תאוות בצע לבין אינטרסים ושלמונים למקורבים בנוסף לשלמונים לאגו. אחרת, גם הפוליטיקאים המעורבים במעשים ומנצלים לא ישכילו להבין שהם עבריינים בדיוק כמו גנבי הרחוב.
פתחתי בסיפורו של קולברג. אחתום בדברי אבי יעקב כצנלסון ז"ל, במכתבו (1.5.2013) לידידו אברהם: "בסופם של כל החשבונות והספקות הנך נוכח שקיימים ושרירים ונשארים אותם הקניינים והערכים שפועמת בהם אמת כלל-אנושית גדולה ולא התרברבות קצרת ימים של קומץ רודפי כבוד וחרדים לשמם [...] דבר זה חשוב לזכור בעיקר עתה כאשר הזלזול בכבוד האדם עלה למדרגה כה גבוהה אצל הישוב הסימפטי שלנו". כמה חבל שגם ב-2014 זה כל כך רלוונטי.
