מכירת חמץ היא סוג נוסף של הערמה בה עוקפים את מצוות התורה ונמנעים מלקיימה באמצעים טכניים בעייתיים. בכך מצטרף ההיתר לסדרת תופעות דומות.
מהיתר ליהודי הנמצא בשעת הדחק ומבצע מכירה גמורה הכוללת העברת החמץ לגוי בפועל (במטרה לקנותו לאחר הפסח), המשכנו למכירה בהערמה לבעלי עסקים אשר אינם יכולים לבער את חמצם (מבשלות בירה למשל). מכאן עברנו להיתר למכירה פיקטיבית הניתן לאנשים פרטיים בלא כל סיבה סבירה. יתרה מכך: מכירת חמץ הפכה למין נוהל שגרתי, מעין סדר התרת נדרים או מנהג כפרות אשר יש לקיים לפני הפסח, גם אם אין בו כל צורך.
חשוב להבין, כי התורה חזרה רבות על איסור חמץ וחובת ביעורו. ההסתמכות על מכירת חמץ באופן שנועד למנוע את מצוות הביעור מהווה בעיה רוחנית, אמונית והלכתית גדולה מאוד. נזכיר רק כי במרוצת השנים קמו גם מתנגדים להיתר זה (ובראשם הגר"א).
מוכרי החמץ
באופן כללי ניתן לחלק את מוכרי החמץ לשני סוגים:
1. אלו הסובלים מעצבנות הלכתית. אנשים אשר ביערו את כל חמצם ובאים לקיים טקס הסרת חששות מן הלב, אשר איננו קשור כלל לביעור חמץ. כשם שמוכרים לגוי חשש חמץ, ניתן למכור לו גם חשש פיטורין, חשש פגיעה בבריאות, חשש כישלון במבחן או בעסקים וכדומה. מדובר בצורך פסיכולוגי, אשר איננו קשור כלל למצוות ביעור חמץ מן התורה. בעבר אף כללו שטרות מכירת החמץ כל מיני משפטים כגון "חשש חמץ" או מכירה של "טעם החמץ הבלוע בכלים" (נסו לתת זאת בפועל לגוי הבא לדרוש את חמצו) וכיוצא בהם, ההופכים את כל המכירה לחוכא ואטלולא ומגחכים את שטר המכירה (אמנם יש שיפור רב בדבר זה בשנים האחרונות).
2. אנשים אשר אינם מעוניינים לבער את החמץ ומבקשים לעקוף את איסורי התורה מטעמי נוחות. בכלל זה כלולים אנשים אשר בביתם ויסקי יקר, בירה, פסטות וכדומה, ובמקום להתארגן כך שהכל יבוער מן הבית מבעוד מועד, מבצעים טקס עקיפת איסור התורה ועקירת מצוות ביעור חמץ. הדבר נעשה גם ביחס למוצרים זולים, בשל העובדה שאנשים נעשו כה רגילים למכירת חמץ. בשביל מה לבער אם אפשר לתת לרב לסדר את העניינים?
הבעיות ההלכתיות והרוחניות במכירת חמץ
ביחס לאלו המבקשים לעקור חובת ביעור חמץ ממקומה, הבעיה היא קשה ומכבידה. יהודי דתי וירא שמיים, בניגוד לאיסור מוחלט שמטילה התורה, מבקש להשהות ברשותו חמץ גמור בפסח על-מנת ליהנות ממנו לאחר הפסח תוך הסתמכות על מכירה פיקטיבית לגוי. הסכנה שבהיתרים טכניים כגון אלו היא, שאדם מתרגל להתעלם מהמשמעות הרוחנית של קיום המצווה ולהחליפה בהיבט טכני יבש. דבר זה דומה לאדם הקוצר בשביעית בשינוי או מוציא בשבת מרשות לרשות על-ידי שניים, ומכאן קצרה הדרך גם לגניבה בשינוי והונאה בשינוי.
לא ניתן להפריז בנזק הרוחני הנגרם כתוצאה מקיום מצוות באורח זה. אדם שמתרגל לעקוף טכנית את מצוות התורה, יכול לעקוף באמצעות נימוקים טכניים חזקים מאוד גם את מצוות הצדקה ואת איסורי הרמייה, ההטעיה במסחר וכדומה ("אני אדון [בשרץ] ואטהרנו", מזהירנו רבינא). מבחינה פסיכולוגית נוצר נתק בין רצון התורה והמצווה המקורית לבין אופן הקיום. "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא".
גם ביחס לאלו ההולכים לבצע טקס מכירה בשל עצבנות הלכתית גרידא לאחר שביערו בפועל את החמץ, מדובר בתופעה בעייתית מבחינה הלכתית וחינוכית. אין צורך בכל העצבנות הזו, היא לא תורמת דבר, אין לה דבר במשותף עם יראת שמיים והיא איננה תואמת תורתה של ארץ ישראל. אפשר באותה מידה להסתובב עם תרנגול מעל הראש ולצעוק שלוש פעמים "כל החמץ יחול על ראשך".
מי שמכר את החמץ לגוי למרות שביער את כל החמץ, עוקר למעשה את הוראת חכמינו לבטל את החמץ, שכן מה נותר לו לבטל? את אשר מכר לגוי? הרי כל החמץ שראה או שלא ראה, שביער או שלא ביער, הוא מוכר בדרך של הערמה לגוי במטרה לחזור ולזכות בו לאחר הפסח. אם כן, מדוע זה ירמה את בוראו ואת עצמו ויאמר שחמץ זה הוא הפקר או משול מבחינתו לעפר הארץ? האם הוא סוחר בעפר? האם הוא מוכר רכוש הפקר? נמצא שהוא מניח תקנת חכמים לבטל חמץ ותופס היתר של שעת הדחק שלא נתקן עבורו.
מעבר לכל אלו, הרי שברמה המעשית, קיים חשש שמא יבוא בטעות בפסח לאכול החמץ שמכר (כמופיע בגמרא ביחס לחובת בדיקה).
התמודדות עם ספק חמץ, חמץ בתערובת וחששות הלכתיים
מצדדי המכירה טוענים, כי במציאות המודרנית, מוצרי מזון רבים מכילים חמץ מבלי שאנו יודעים על כך. כאן יש לחלק את ההתייחסות למספר חלקים.
חמץ המצוי בתרופות, משחות ותוספי מזון חסרי טעם (ליתר דיוק חשש רחוק של חמץ העלול להיות במוצרים אלו) נצרך שלא כדרך הנאתו. בפשטות מותר אף לצורכו בפסח (הרב
עובדיה יוסף זצ"ל) ובוודאי שאין צורך לבערו.
חשש לחמץ בכמות זניחה המצוי בתערובת כגון תבלינים וכדומה ויש שישים כנגדו. לצועדים עלי פורת יוסף, חמץ בטל בשישים לפני הפסח ושוב אינו חוזר וניעור. לדעת מרן, מותר אף לאכול תערובת זו בפסח ואין צריך לומר שאינו חייב לבערו. הרמ"א מכל מקום פסק, כי ביבש יש להחמיר כדעת הסוברים שחוזר וניעור ואינו בטל גם באלף, אבל בלח - בכל מקרה אינו חוזר וניעור.
חז"ל תיקנו ביטול חמץ. בעצם הביטול אנו מסירים כל זיקה לכל חמץ או חשש חמץ או ספק חמץ או תערובת חמץ וכל כיוצא בהללו. לביטול החמץ יתרונות רבים על מכירת החמץ. זוהי תקנת חז"ל (חשוב לציין שדין ההשבתה הוא דאורייתא ואופן קיומו בביטול נתקן על-ידי חז"ל) המופיעה בגמרא, מקובלת לחלוטין על כולם ואין בה כל ספק או פקפוק.
בנוסף לכך, ביטול חמץ מנתק באופן מוחלט את הזיקה הנפשית והקניינית לחמץ, וזאת בניגוד למכירת חמץ בדרך של הערמה המבקשת להשאיר ברשותנו בפועל את החמץ וליהנות ממנו לאחר הפסח. בביטול אני מבער חמץ, במכירה פיקטיבית אני מקיים חמץ. ביטול חמץ מבטל לחלוטין את כל החששות ואת כל הפחדים ואת כל התערובות ואת כל הספקות ואת הידוע לפנינו ואת הגלויים לנו ואת שאינם גלויים לנו ואין כל צורך במכירת חמץ.
המסקנה המתבקשת היא: לא למכור חמץ! יהודי בערב פסח חייב לעבור על כל המאכלים אשר בביתו ולבער את כל אלו שיש בהם חמץ, אלא אם כן החמץ חסר טעם ושלא כדרך הנאתו. אם יש מאכלים בלא כשרות לפסח אשר אין לנו כל יסוד להניח, כי יש בהם חמץ - יסמוך על ביטולו ודיו.
