לפני המהפכה האיסלאמית היו לארה"ב בתוך אירן מומחים לכל דבר, רק לא מומחים לפרסים, אנשים הדוברים את השפה, מכירים את הרחוב ואת התרבות. לא פלא שהופתעו". הדובר הוא אחד המומחים החשובים לאירן בארץ ובעולם, פרופ' דוד מנשרי, מזרחן ונשיא המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן. באוקטובר הקרוב יהיה מנשרי בן 70. הוא נולד באירן ועלה לארץ בהיותו בן 5. מחקריו הענפים מקיפים סוגיות היסטוריות, פוליטיות, חברתיות, חינוכיות ותרבותיות, שלכולן מכנה משותף: אירן.
אחת ההתמחויות שלו היא החינוך באירן והבנת הדור הצעיר בקרב הסטודנטים האירנים, המשמשים אופוזיציה גלויה וסמויה למהפכה האיסלאמית. מנשרי מספר שיש דמיון מסוים בין אירן לישראל ביחס לבעיה ידועה: הפער בנגישות להשכלה הגבוהה. "אחד הדברים שאני רואה הוא שגם לאחר שפתחו מכללות, לרוב נשמר הפער בין תלמיד מכללה למקבילו באוניברסיטה".
על אירן הנוכחית הוא אומר שהמערב מבין שקיימת שונות תרבותית המכתיבה את מערכת היחסים עם העולם ואת ההתנהגות הפוליטית. "כשמישהו אומר שהמצב מורכב, השאלה היא ממה הוא מורכב; יש לתרגם זאת לשפת המעשה".
פרופ' מנשרי, מה דעתך על אופי המשא-ומתן של המערב עם אירן - האם הלהיטות להסכם לא מעלה את המחיר אצל הסוחרים האירנים?
"זו אחת הבעיות הקשות של המערב שנכשל פעם אחר פעם בהבנת התרבות של המזרח התיכון. לכן הוא תמיד מופתע, כי זה לא תואם את דגם המחשבה שלו. מה שקרה פה הוא שנוצר מפגש בין שתי מדינות עם מנהיגים חלשים. אירן חלשה בשל הסנקציות, המצב הכלכלי, הצעירים, המתח הפנימי, בחירת רוחאני, היחס ל
אחמדינג'אד בעולם, ירידת ערך המטבע והפגיעה בכבוד הלאומי. כשרוחאני רץ לבחירות הוא הבטיח לצעירים האירנים שני דברים: להחזיר את ערך הריאל, המטבע האירני; ולהחזיר את ערך הדרכון. הוא הבטיח להפוך את אירן למדינה מכובדת בעולם.
"החולשה האירנית פגשה בחולשה האמריקנית. ראה מה קרה בסוריה. אמריקה הייתה חלשה. פוטין הציל אותה. אם בסוריה לא עשתה ארה"ב דבר, מה תעשה באירן? הנשיא אובמה חיפש קשר עם אירן. זה היה חלק מסדר היום המדיני של אובמה במערכת הבחירות הראשונה. הוא חשק בקשר עם אירן.
"עם החולשה ההדדית, ארה"ב לא הבינה שבחוקי הבזאר הפרסי היא יכולה להשיג הרבה יותר, כי יותר משארה"ב רצתה באירן, אירן נזקקה לה - והיא לא גבתה את המחיר. העובדה שהאירנים לא הסכימו בסבב השיחות הראשון היא חלק מחוקי הבזאר. צריך להיות טיפש כדי להסכים בסיבוב הראשון. האירני לא יוכל לחזור הביתה. צריך לכעוס, לארוז את המזוודות ולעשות את כל ההצגה".
מה מרוויח אובמה מאירן?
"אירן מדינה חשובה. היא בעיה גדולה של המערב, אבל גם תקווה: 75 מיליון תושבים, מדינה שמשחרת לטכנולוגיה ולעסקים; המערב מחכה לזה. אגב, בעניין הסרת הסנקציות - אי-אפשר להסיר אותן רק לשישה חודשים; ברגע שהסרת, אינך יכול לחזור. אז אני שואל אותך, למה קל יותר לאירן להסכים - לעצור את פרויקט הגרעין או לנהל שיחות ישירות עם ארה"ב?"
לנהל שיחות עם האמריקנים?
"לא. לדחות את תוכנית הגרעין. לא לוותר, לדחות. הוויתור הפיך. לעומת זאת, תמונה של אובמה עם חמינאי או רוחאני, היא בלתי הפיכה. בתודעה הציבורית זאת חציית סכר בן 35 שנה, של לא לדבר עם האמריקנים, השטן הגדול. 35 שנה הם משננים 'מוות לאמריקה' עבור מהפכה שהייתה לכישלון גדול.
התקווה של העם האירני ב-1979 לא הייתה המהפכה האיסלאמית, אלא לחם וחירות. אין היום יותר חופש פוליטי מאשר בימי השאה. חייתי באירן בשנתיים האחרונות לשלטון השאה. לדבר אז נגדו היה פשע, והיום לדבר נגד המשטר באירן זה חטא. האם להמוני האירנים יש יותר רווחה? המהפכה לא ענתה על זה".
ואויב המהפכה הוא המערב, האמריקנים?
"מבחינתם, העולם המערבי עמד על שני יסודות עיקריים - הקומוניזם הסובייטי והקפיטליזם האמריקני. האחד נפל; התור של השני קרוב. האיסלאם הוא האידיאולוגיה של המחר. כך הם רואים את זה. עבור האירנים ישראל היא כמו בביטוי הפרסי "קיר נמוך", שאפשר לדרוך עליו. הם מנצלים אותנו לצורך המאבק שלהם לשליטה אזורית".
אתה מתאר תשוקה הדדית, וזה עומק חולשת המערב שמתייחס לאירן כשווה אליו...
"לכן התשוקה של אובמה להיפגש עם רוחאני היא שגיאה. רוחאני צריך להיפגש עם קרי, ואילו אובמה צריך להיפגש עם חמינאי, ראש המדינה. חמינאי אינו מלכת אנגליה; הוא דמות פוליטית עם סמכויות חוקתיות, שבסופו של דבר קובעת את מדיניות הגרעין ומדיניות החוץ והביטחון של אירן".