אינני רוצה לקלקל לכם את החג, אתם יכולים לדחות את הקריאה בכמה ימים. מאבק לשחרור אינו חוג לפילוסופיה או בישול לחג; לרוב הוא טובל בדם. זוכרים את מאבק המחתרת הצרפתית "מאקי" לשחרור צרפת? המלחמה לשחרור קניה, המאבק לשחרור אלג'יר, ואת מלחמת השחרור של צ'צ'ניה? כולן עקובות מדם.
נכון, היו גם מאבקים לא אלימים כמו מאבקו של גנדי לשחרור הודו, (גם מאבק "ההגנה" והפלמ"ח לשחרור מהעול הבריטי היה נטול דם), אך אלו היו היוצאים מהכלל שמאששים את הכלל. מה לעשות, גם המאבק הפלשתיני לעצמאות כרוך בדם, דם צודק שלנו ודם לא צודק שלהם.
יש להבדיל בין האלימות מרצועת עזה לבין המאבק שמקורו ביהודה ושומרון. אריק שרון נתן לרצועה חופש (החלטה נבונה וביצוע מופרך), ואין שום הצדקה להרג יהודים לאחר מכן. הפלשתינים ביהודה ושומרון טרם השיגו עצמאות ולכן יש תשתית בסיסית למאבקם. אין הצדקה לרצח אזרחים יהודים, למטעני חבלה ומארבי ירי ללא אבחנה, אבל אי-אפשר להתכחש לתופעה אוניברסלית של מאבק אלים לעצמאות. במידה שנפריד בין רגשי הנקם והשנאה שמעוררים בנו מעשי רצח פלשתינים, לבין הבנה שאלו הן תופעות "נורמליות" במלחמת עצמאות, שאוכלוסייה משועבדת וחלשה נוקטת בהם, נוכל להסיק מסקנות מאוזנות ונבונות.
המסקנה הראשונה מניתוח תמציתי זה היא שכל עוד לא ייפתרו הבעיה היהודית והבעיה הפלשתינית, יימשכו מעשי אלימות ואולי אף יתגברו בעתיד הקרוב; ככל שהפשתינים יחושו שהולך ופוחת הסיכוי להסדר כפי שהם רואים אותו, כך יעבירו את כובד המשקל למעשי טרור. ואנחנו, מחוסר בררה נגביר פעולות מניעה, סיכול ואכיפה.
מסקנה שניה היא שכדאי לנו להגיע להסדר עם הפלשתינים בזמן הקרוב בטרם ישגיאו להבות הטרור לרמה שקשה יהיה לכבותן. הבעיה היא שהדעות בישראל חלוקות במידה קיצונית מהו ההסדר האפשרי ואילו סיכונים אנו רשאים לקחת על עצמנו? אין איש בינינו שבטוח לחלוטין שההצעה שלו, שתפיסת העולם שלו, נכונים במאה אחוז, כולל כותב שורות אלו.
מסקנה שלישית שאינה שגורה בפינו אומרת, כי במידה שלא נגיע להסדר, שומה עלינו לשנות את מהותו של הסכסוך: לא עוד מאבק לעצמאות שאותו מצדיקות מדינות העולם וקבוצות מסוימות בישראל, אלא מערכת טרור שתנהל נגדנו ישות פלשתינית. הכיצד? במצב של אין בררה, כשלא ניתן להגיע להסדר, תחליט ישראל באופן חד-צדדי על יישום דרישות היסוד שלה. היא תשרטט את גבולותיה, תקבע את המידה והאופי של שליטתה בירושלים (זו שלפני מלחמת ששת הימים, העיר העתיקה והר הצופים), היא שתחליט על אחיזה ביטחונית מזערית עד לכינון שלום שיפתור את סוגית הביטחון, והיא שתיתן מענה חד-צדדי לסוגיות נוספות.
בדרך זו נהפוך א את האלימות הפלשתינית ממלחמת שחרור לאלימות טרוריסטית נגד מדינה שכנה.
אל נא תאשימו כותב שורות אלו בנאיביות, אין לו אשליות; אינו בו אמפתיה לשכנים סביב לנו, אין בו שום אהדה למעשיהם; הוא יודע כי הישרדות באזור מדמם זה כרוכה בקיומו של כוח צבאי ובשימוש בו כשאין חלופה אחרת. אולם מדיניות חייבת לצפות לטווח רחוק יותר, לצמצם את האלימות ככל האפשר, ולהתבסס על מתינות, על פשרה, ועל צדק.
