בית המשפט למשפחה קבע, כי האב ישלם מזונות קטין בסך 1,800 שקל בחודש. לאחר תקופה מסוימת החליטו הצדדים - בהסכמה - שהקטין יעבור למשמורת משותפת, וחתמו על הסכם חדש בו נכתב מפורשות, כי דמי המזונות יוקטנו ל-1,100 שקל לחודש.
האישה לא התכחשה לחתימתה על המסמך אך העלתה שלוש טענות. האחת: שהגבר הפעיל לחץ כבד והכריח אותה לחתום על ההסכם. השנייה:, שלהסכם אין תוקף משפטי, כיוון שלא קיבל תוקף בבית המשפט. השלישית: על-פי דין, זוכה לא רשאית לוותר על מזונות בשם בנה.
רשמת ההוצאה לפועל, גילה גדות, פסקה שאין תוקף משפטי להסכמה מאוחרת של הזוכה, ולכן הסכמה זו מבוטלת, ועל החייב לשלם את מלוא סכום המזונות חרף הסכמתה של האישה. לדבריה, "הסכם מאוחר אינו קושר את הקטין להסכמות של הוריו, ולפיכך, אינו מחייב אף את הזוכה בהעדר אישור הערכאה המוסמכת - קרי, בית המשפט לענייני משפחה.
"לעניות דעתי, בקביעה זו חשיבות רבה. מטעמים ברורים יחסיהם של הורים מתגרשים הינם לעיתים כגלגל ענק, ויודעים עליות ומורדות. האם נכון שבמצב בו היחסים 'טובים' (כפי שטוען בענייננו החייב-האב), תורשה הזוכה-האם 'לוותר' הזוכה על כספים המגיעים לקטין, ולהפך, משהיחסים מתערערים תהפוך כל אבן, ובחוסר תום לב תעלה, מן הגורן ומן היקב, טענות שאין להם זכר בפסק-הדין במזונות נגד החייב, ובגין שנים אין ספור? תשובתי לכך בשלילה. דווקא בשל התנודות הרגשיות והאישיות במערכת היחסים בין ההורים-הצדדים, יש לשמר את הקטין הנתון במצב רגיש זה, ב'משטר' משפטי המעודד יציבות, בפיקוח בית המשפט".
ההיגיון מלמד את ההפך
בהחלטה נדונה השאלה האם סעיף 12 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959 חל בנסיבות העניין, או שמא ההסכמה ההדדית בין ההורים גוברת על הוראות סעיף זה, וכל זאת בצל פסיקת בית המשפט העליון לפיה הוראות החוק לתיקון דיני משפחה - בכללותן - אינן חלות על בני זוג שיש להם דין אישי. בסופו של דבר הרשמת החילה את סעיף 20(5) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 שם צוינו הנושאים אשר טעונים אישור בית המשפט, ואחד מהם הוא (סעיף 5) פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו או קרובי הוריו, זולת קבלת מתנות הניתנות לקטין.
התוצאה הסופית של ההחלטה אינה רצויה ומעוררת ביקורת. בסופו של יום נהנתה האישה ממשמורת משותפת של הבן עם האב, שטיפל בילד והשקיע בו יותר בשל ההפחתה בדמי המזונות. משחלפה לה שנה, תבעה האישה את כל ההפרשים בגין המזונות רטרואקטיבית לשנה החולפת. גם אם נסכים שנכון הוא הדבר במישור המשפטי, ההפך הוא בכל הקשור להיגיון הבריא.
וכי יעלה על הדעת שניתן יהיה ליהנות מכל העולמות? גם ליהנות מיתרונות משמורת משותפת, גם להתנהג כלכלית על-פי הסכמים מאוחרים, ובסופו של יום לטעון שההסכמה ניתנה בכפייה וכי אינה חוקית? מדוע שתקה האישה בכל התקופה בהם גידל האב את בנו? מדוע לטפס על עץ לשון החוק, בשעה שבמשך השנה חסכה האם אלפי שקלים באמצעות האב?
סתירה בין הדינים
כמי שעוסק בתחום, ומייצג בטענות "פרעתי" בתחום המזונות, מרגיש אני חוסר צדק וסתירה בין דינים שונים. ואסביר: הכלל המנחה של פסק דין זה הוא, שדמי המזנות הם שייכים רק לקטין, ובשל כך, כל הסכמה אחרת מצריכה את אישור בין המשפט. כלומר: התכלית של תשלום דמי המזונות היא שהקטין יקבל את הכספים לשם רווחת חייו.
במקביל, מהמפורסמות הוא שאסור לאב לשלם כספים בגין דמי המזונות ישירות לצדדי ג', אף לא לנותני שירותים של צרכי הקטין (כגון גני ילדים, קייטנות, חשבון חשמל), אלא עליו לשלם את המזונות לידי האישה. במהלך השנים ראיתי מקרים בהם שילמו אבות אלפי שקלים ישירות לגופים אשר נתנו שירותים חיוניים לילדיהם, ובסופו של יום נדרשו לשלם כספים אלה בשנית, רק בשל כך שדמי המזונות אמורים להיות משולמים לידי האישה והיא זו שאחראית לפרנסת הילד.
לכן, איך ייתכן שמחד יפסוק בית המשפט כי דמי המזנות שייכים רק לקטין, וכי לא ניתן לחתום על הסכם הפחתת מזונות, גם אם בפועל שילם האב כספים רבים עבור בנו; ומאידך-גיסא, לא ניתן לשלם כספים ישירות לצרכים החיוניים של הקטין (בשעה שהאישה לא מבצעת את התשלומים האלו) אלא יש להעבירם לאישה?
התשובה לכך נעוצה בערכאה בה התנהל הדיון. יש לזכור שהדיון התנהל בלשכת ההוצאה לפועל, ובמסגרתו סמכות הרשם מוגבלת לקביעות מעין אלה. לו היה האב פונה בתובענה הצהרתית לבית המשפט לענייני משפחה או בתובענה לאכיפת ההסכם המאוחר, רשאי היה בית המשפט להגיע לתוצאה שונה מזו שהגיעה הרשמת.
מה הייתה התוצאה אילו במקום הסכם על הפחתת מזונות, היה האב זהיר והיה מבקש מהאישה כל חודש אישור שהיא קיבלה לידיה את כל דמי המזונות? ייתכן שבמקרה זה הייתה מתקבלת בקשת החייב בטענת פרעתי, אף שלכאורה אין הבדל ממשי בין המקרים מבחינת התוצאה. הדבר מעורר אי-נוחות מסוימת. האם מעודדים את האב "לייצר" הסכמות שיעמדו במבחן הוכחת טענת פרעתי? הרי בשני המקרים האב שילם מכספו למזונות בנו, בדרך זו או אחרת.
לסיכום: אציע לחברי למקצוע לשקול, לפני הגשת בקשה בטענת פרעתי, את גדר סמכות רשם ההוצאה לפועל להגיע לתוצאה המבוקשת על-ידי החייב, ובמידת הצורך לעתור לבית המשפט המוסמך בעניינם של הצדדים בתובענה מתאימה בצירוף בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בתובענה.