סגן רמטכ"ל, ישראל טל - אינו יודע ואינו מבין

על גב ספרו של ישראל טל, "ביטחון לאומי - מעטים מול רבים", שהתפרסם ב-1996, מתפרסמת המלצה של הסופר החשוב עמוס עוז: "בספר זה פורש טל ראייה פילוסופית של הזיקה שבין ביטחון, מוסר ושלום". מסתבר שסגן הרמטכ"ל והיועץ הצבאי של כמה שרי ביטחון לשעבר, והאיש שרבים ראו בו "גדול האינטלקטואלים של צה"ל", ראה באחד ממנהיגי השמאל הישראלי עמוס עוז מומחה צבאי. עתה, עשרים ושמונה שנים לאחר פרסום הספר ושמונה שנים לאחר תום מלחמת לבנון השנייה, יכול כל בר דעת לקבוע שגישת האלוף טל, שעיצבה במידה רבה את מערכת הביטחון של ישראל, לא הביאה שלום, לא ביטחון ולא מוסר. גם טל וגם עוז התגלו כמי שאינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה למרות שטל זכה לתהילה רבה ועוז עדיין זוכה לתהילה רבה בארץ ובחו"ל. המציאות אינה מתרשמת מתהילה בקרב בני אדם, בוודאי לא המציאות הצבאית כפי שניתן ללמוד לכל אורך ההיסטוריה הצבאית. בספרו של טל, בפרק הדן במלחמת העצמאות, כמעט ואין טיעון אחד מבוסס. לעוז, שאולי קרא את כתב-היד לפני הפרסום, לא היו כלים לבדוק את ביסוס הטיעונים; לטל, שזכה בפרס ישראל על מפעל חייו בשנת כתיבת ספרו זה, אמורים להיות כלים כאלה. בפתיחת הפרק כתב טל: "מטרת המלחמה של הערבים הייתה להכניע את הישוב היהודי ואף להשמידו ולהשתלט על כל ארץ-ישראל המערבית"¹ . אפשר לטעון שזאת מטרתם האסטרטגית של כל הערבים גם בעת כתיבת שורות אלה, ובוודאי זאת מטרתם האסטרטגית של אנשי החיזבאללה, החמאס והג'יהאד האיסלאמי, אך אין להם תוכנית מבצעית לעשות זאת, לפחות לא בתוך שנה, מפני שהם מעריכים שהגשמת משימה כזאת בזמן קצר היא למעלה מכוחם. גם במלחמת העצמאות, שנמשכה קצת יותר משנה, לא הייתה לערבים תוכנית מבצעית כזאת, ומאותה סיבה. הרי הביסוס לטיעוני זה: בראיון עם העיתונאי המצרי חסנין הייכל, שהתפרסם ב"אח'ר אסאעה" הקהירי ב-27 במאי 1953, גילה מזכיר הליגה הערבית לשעבר, עזאם פחה, כי ב-1947 הוא הציע שצבאות ערב ייערכו לאורך גבולות ארץ-ישראל, ושבפעולות הצבאיות ישתתפו רק כוחות גרילה של ערביי ארץ-ישראל ומתנדבים, שיקבלו מימון ממדינות ערב. לדבריו, ביום הכרזת המדינה היהודית, 14 במאי 1948, הוא הסביר לנשיא סוריה ולמלך ירדן שאין טעם בפלישה. ב-1 בדצמבר 1947, ביום השני של מלחמת העצמאות, שוחח שגריר ארצות-הברית בסעודיה, ריבר צ'ילס, עם אישים בכירים בממשל הסעודי ודיווח לשר החוץ האמריקני, ג'ורג' מרשל: "מלך סעודיה איבן-סעוד החליט למנוע את פלישת הצבאות הסדירים לארץ-ישראל". אחרי ארבעה ימים ביקש איבן-סעוד מצ'ילס שאמריקה תסייע לו לעמוד בלחצים שמפעילות עליו מדינות ערב האחרות² . בכרך ב' של ספרי על מלחמת העצמאות, "החודש הראשון", הבאתי את דיוני הוועדה המדינית של הליגה הערבית בקהיר, שהשתתפו בה השליטים הערבים ומפקדי צבאותיהם. דיונים אלה נמשכו מ-8 עד 17 בדצמבר 1947. אנשי מודיעין בריטים השתתפו בהם ודיווחו עליהם לממשלתם. אם לא רצה טל להסתמך על ספרי או לציין אותו כמקור, הוא היה יכול לעיין בדוחות שבגנזך המדינה הבריטי. על-פי הדוחות האלה טענו הגנרלים הערבים בקהיר שהצבאות הערביים אינם כשירים לפעולה מלחמתית בהיקף רחב (ובלי פעולה מלחמתית בהיקף רחב לא היה אפשר "להכניע את הישוב היהודי ואף להשמידו ולהשתלט על כל ארץ-ישראל המערבית", כדברי טל). על כן החליטה הוועדה שהליגה הערבית תסייע לערביי ארץ-ישראל, אך לא תשתתף במלחמה. הנימוקים: "אם יפעילו הערבים נשק כבד, שריון ומטוסים, ישיגו היהודים נשק דומה, ואם יתקפו צבאות סדירים את היהודים הם ישפרו את רמתם הצבאית. יש להביא בחשבון שהיהודים יעילים יותר מהערבים". זה לא היה "נימוק גזעני" של חברי תנועת "כך" של הרב כהנא ו"נוער הגבעות", אלא נימוק ענייני של מצביאים ערביים. אחד מאנשי המודיעין הבריטים, הבריגדיר א' נ' קלייטון, דיווח שראשי-הממשלות הערבים הבינו כי תוחלת-החיים של ההתלהבות המלחמתית הערבית לא תהיה ממושכת. רבים מהם אמרו בגילוי-לב שרוב הערבים אינם רוצים ואינם יכולים לעזוב את משפחותיהם ואת שדותיהם, ושגם התלהבותם הראוותנית של הצעירים אינה אלא ארעית: "המנפצים בגבורה את חלונות-הראווה של אנשים חסרי-מגן, לא יעמדו בתנאים הקשים של המלחמה בהרי-יהודה", העריכו המצביאים הערביים בדצמבר 1947, ודיווחו ש"מאלפיים המתנדבים הראשונים שנרשמו באלכסנדריה הסכימו פחות ממאתיים לממש את התנדבותם, והכושר הגופני של רבים מהם לקוי. יש מחסור חמור ברובים ומחירם יקר"³ . אם ראשי מערכת הביטחון של היישוב העברי היו מעיינים ב-1947 באוטוביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי "סיפור ימי" היו לומדים שזאת הייתה הערכתו לגבי הערבים והמוסלמים בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. איש המודיעין ג'. ג'. ג'נקינס העריך: "בהחלטות הוועדה המדינית הובעה תקווה שהתנגדותם האיתנה של הערבים למדינה היהודית תשפיע על ארצות-הברית ועל האו"ם לשנות את ההחלטה. ייתכן שההתנגשות הצבאית תידָחה לשמונה חודשים, מפני שהמדינאים חוששים לכרות את הענף שהם יושבים עליו (לסכן את צבאותיהם במלחמה נגד היהודים), וכך יגיעו הערבים למוֹדוּס-וִיווֶנְדִי עם המדינה היהודית"⁴ . כפי שכל קורא יכול להבין: מודוס-ויוונדי עם מדינה אין משמעותו השמדתה. חודש אחרי פרוץ המלחמה, בסוף דצמבר 1947, העריכו גם המומחים לענייני ערבים של הסוכנות היהודית ושל ארגון "ההגנה" שמדינות ערב אינן מוכנות להסתבך במעורבות ישירה במלחמה⁵.

ישראל טל כתב שבשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, עד שהיהודים השיגו נשק כבד, כלומר עד אפריל-מאי 1948, "הפתרון האופטימאלי לבעיית אי-השוויון בעוצמת האש היה השגת הכרעה המבוססת על לוחמת לילה של הדרג המסתער, שהיה מורכב בעיקרו מיחידות רגלים"⁶ . מסתבר ש"האינטלקטואל הצבאי" של ישראל לא ידע ולא הבין בסוף שנות התשעים מה שהמצביאים הערבים ידעו והבינו בסוף שנות הארבעים, שכוחם הצבאי של ערביי ארץ-ישראל היה בתחילת מלחמת העצמאות דל בהרבה מכוחם הצבאי של היהודים. יומיים לפני החלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל ועל הקמת מדינה יהודית עצמאית ותחילת המלחמה, הגיש הגנרל העירקי איסמעיל צפות דוח לראשי הליגה הערבית ובו ציין את היתרון הצבאי של היהודים על ערביי ארץ-ישראל. הוא הביע את דעתו שאימון הפלשתינים ואספקת אמצעי לחימה ליחידותיהם לא יאפשרו להם לנצח את היהודים⁷. הרי הנתונים על יחסי הכוחות: לפני שפרצה מלחמת העצמאות, מנה ארגון "ההגנה" שלושים וחמישה אלף איש. רובם היו מאורגנים כחיל-משמר וכמיליציה עממית. ל"הגנה, הייתה חטיבה מגויסת אחת - הפלמ"ח - שמנתה כאלפיים ותשע מאות איש, וששת אלפים ומאה מפקדים של יחידות החי"ש, אנשי מודיעין, תעשיה צבאית, רכש, הדרכה, ומנגנון, שהיו מגויסים. אחד המגויסים היה ישראל טל, ששירת בימי מלחמת העולם השנייה בחטיבה היהודית בצבא הבריטי, ושהדריך ב"הגנה", לפני פרוץ מלחמת העצמאות, שימוש במקלע. ב"חיל-הקרב" של אצ"ל היו רשומים אז אלף וארבע מאות איש, וב"חיל התעמולה", אלף ושלוש מאות איש וחמש מאות נערים ונערות. ב"חטיבה הלוחמת" של לח"י היו מאה ושישים איש ובשירותים של ארגון זה מאה וחמישים איש ושלושים נערים ונערות⁸ . ל"הגנה", לאצ"ל וללח"י היו בפרוץ המלחמה שירותי אוויר ובהם אחד-עשר מטוסים ועשרים ושמונה טייסים⁹, יחידת קומנדו ימי, כעשרת אלפים ושלוש מאות רובים, כשבעת אלפים אקדחים, כשבע מאות ושמונים מרגמות 52 מ"מ, כמאה מרגמות 81 מ"מ, כמאה ותשעים מקלעים בינוניים, כשש מאות מקלעים קלים, כאלפיים וחמש מאות תת-מקלעים, עשרים ואחד אלף רימונים וכעשרים טונות חומרי-נפץ¹⁰ . מדינות ערב בכלל וערביי ארץ-ישראל בפרט לא היו מוכנים בסוף שנות הארבעים לעימות צבאי מכריע עם היהודים. מבחינת היכולת הצבאית, הארגון, הגדרת המשימות ואחדות הפיקוד, נשארו ערביי ארץ-ישראל במקום שבו עמדו שתים-עשרה שנים קודם לכן, בימי "המרד הערבי". כשפרצה המלחמה פעלו בארץ-ישראל כנופיות אחדות, שמנו לא יותר משלוש מאות איש בכולן יחד, והן לא היו כפופות לפיקוד אחיד ולא היו מסוגלות לבצע יותר מפיגועים. כלי-נשקן העיקריים היו רובים ואקדחים. לערבים רבים שלא נמנו עם הכנופיות היה נשק אישי, שאפשר להם לפגוע ביהודים אך לא לנהל מלחמה.

חודשיים לפני פרוץ מלחמת העצמאות, באוקטובר 1947, התכנסה מועצת הליגה הערבית בלבנון, בעיירה עאליי. חבר הוועדה הצבאית של הליגה הגנרל העירקי איסמעיל צפות המליץ לצייד מיד את ערביי ארץ-ישראל בתשעה-עשר אלף רובים, וכן במקלעים, ברימונים, בחומרי-נפץ ובתחמושת, להקציב להגנת פלשתין מיליון לירות שטרלינג ולהעמיד סכום זה לרשות הוועדה הצבאית. מכל ההמלצות הללו קיבלו הפוליטיקאים רק אחת: להקציב את מיליון הליש"ט, וכסף זה נשלח לא לערביי ארץ-ישראל אלא לוועדה הצבאית של הליגה¹¹ . על הציוד הצבאי של ערביי ארץ-ישראל בפרוץ המלחמה ועל הנשק שסופק או לא סופק להם אפשר ללמוד מיומנו של טהא אל האשמי מ-14 בדצמבר 1947:

• היום הגיע לדמשק שייח' נימר אל-חטיב, חבר הוועדה הלאומית בחיפה, אשר נשלח מטעם רשיד חג' איברהים... הוא ציין כי אין לוועדה הלאומית בחיפה כל ידיעה על חלוקת הנשק שנשלח מן הוועדה הצבאית. מצב זה נראה בעיניו תמוה למדי, היות שנאמנו של המופתי, אבו-איברהים אל-זריר, הודיע לוועדה הצבאית כי חילק לתושבי חיפה את שבעים ושנים הרובים אשר נמסרו לידיו. התברר שאבו-איברהים לא ציית להוראות הוועדה, וחילק את הנשק לפי הוראות המופתי. זה היה הגילוי הראשון של חוסר ארגון בפלשתין.

כישלון כל הפעולות הצבאיות של ערביי ארץ-ישראל בחודש המלחמה הראשון הניע את ראשי מדינות ערב להורות על הסתננות יחידות של "צבא ההצלה" לארץ-ישראל מסוף דצמבר 1947. יחידות אלה התמקמו בעיקר בשומרון ובגליל, ובארבעת החודשים הראשונים של המלחמה הן תקפו רק שני ישובים: את קיבוץ יחיעם בגליל המערבי, ב-20 בינואר, ואת קיבוץ טירת-צבי בעמק בית-שאן, ב-14 בפברואר. בשתי התקפות אלה הדפו היהודים את חיילי "צבא ההצלה". בחודשי המלחמה הראשונים הייתה הפעילות הצבאית העיקרית של ערביי ארץ-ישראל בירושלים ובגוש עציון. בזירה הזאת היה לכוחות "ההגנה" יתרון מוחלט על ערביי ארץ-ישראל, גם במספר הלוחמים ובאיכותם הצבאית וגם באמצעי הלחימה. על-סמך הערכה מפוברקת קבע טל בספרו כי "השיטה שננקטה על-מנת להתגבר על מגבלה זאת (עוצמת האש הדלה של היהודים) הייתה השתמטות מקרב אש, על-ידי התקרבות אל היעד בהסתר, ללא לחימה. במקום לחפות על התנועה על-ידי שיתוק מקורות האש של הערבים נהגו כוחות צה"ל לנוע בלילה, להתקרב בחסות החשכה אל היעד ולתקוף. בשיטה זו באה לידי ביטוי העליונות האיכותית של הלוחם הישראלי במלחמת העצמאות. על-ידי הימנעות משלב 'הלחימה אל היעד' והמעבר לשלב 'הלחימה על היעד' עצמו נאלץ הלוחם הערבי להתמודד עם הלוחם היהודי בקרב פנים אל פנים - מוטיבציה מול מוטיבציה, לוחם מול לוחם, רימון מול רימון וכידון מול כידון - שהרי בשלב זה של הלחימה אין משמעות מכרעת לעוצמת האש המסייעת"¹².

טל לא הביא בספרו אפילו דוגמה אחת לביסוס טיעון מרכזי זה בספרו. כתיבה כזאת אופיינית לאנשי צבא בכירים, המאמינים שדרגותיהם ומקומם בהיררכיה מאמתים את טיעוניהם. המציאות הייתה הפוכה: בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות הייתה ההצלחה הקרבית הגדולה ביותר של היהודים דווקא בקרב-יום. ב-14 בינואר תקפה כיתה אחת בפיקודו של המ"מ אריה עמית (טפר), בחיפוי כיתה נוספת, אלפי לוחמים בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני והביסה אותם¹³ . אך אם נתנאל לורך אינו מכיר את האירוע הזה מדוע יזכיר אותו טל? ארגון "ההגנה" עבר לפעילות לילה אחרי שנהרגו הל"ה בדרכם לגוש עציון, ב-16 בינואר. בגלל האינטרס הכללי להסתיר את העובדות בפרשת הל"ה התחזק המיתוס על עליונות כוח האש הערבי בפרוץ מלחמת העצמאות, והישראלים מאמינים בו עד עצם היום הזה.

קביעתו של טל שבחודשים הראשונים של המלחמה היה לערבים יתרון על יהודים בעוצמת האש, מספקת תירוץ לתפקוד הלקוי של "ההגנה" שלא מימשה את יתרונה הצבאי המוחלט בשדה הקרב בשלבים הראשונים של המלחמה. עשרות שנים העלימו טל ובני דורו את האמת על יחסי הכוחות בין היהודים לערבים בפרוץ המלחמה, וכך לא היה עליהם לשאת באחריות לתפקודם הלקוי. למרות הנתונים הסותרים דבק טל בגרסתו השקרית, ובנה תורת ביטחון לאומי עליה ועל גרסאות דומות לה, מאותה מלחמה ומן המלחמות האחרות. לנושא הזה לא הייתה חשיבות רבה כל-כך, לולא היה טל סגן ראש המטה הכללי במלחמת יום-הכיפורים ואחד האחראים העיקריים לקריסת צה"ל ותורת הביטחון הישראלית באוקטובר 1973, ולולא שירת מאז כיועץ בכיר מאוד של כל שרי הביטחון. טל היה אחראי לפיתוח גשר הגלילים בתחילת שנות השבעים, וקיבל בשל כך את פרס ביטחון ישראל. הוא היה אחראי גם לקידומו של שמואל גונן (גורודיש) ממפקד חטיבה במלחמת ששת הימים לאלוף פיקוד כושל במלחמת יום הכיפורים. הרצון להביא את גשר הגלילים לתעלת סואץ היה העילה העיקרית למערכת החווה הסינית ב-15-18 באוקטובר, שבה נהרגו מאות מחיילי צה"ל. ספרו מספק הסבר לקריסה במלחמת יום-הכיפורים: אם אנשים שזאת רמת הבנתם את הצבא ואת המלחמה עומדים בראש מערכת הביטחון הישראלית, קריסת המערכת הצבאית וקריסת תורת הביטחון שלה הן בלתי-נמנעות. ואכן הן קרסו במלחמת לבנון השנייה ביולי-אוגוסט 2006, ולא רק בשל תרומתו השלילית של ישראל טל, אלא גם בשל נכונותם של הישראלים להפוך את ישראל טל ל"מר ביטחון".

1. ישראל טל, עמ' 124. 2. ארכיון יורם נמרוד. 3. ארכיון צה"ל, דוחות הש"י 4. גנזך המדינה הבריטי, דוח ג'נקינס, 371/6365, דוח קלינטון, 371/61893, 371/68393. 5. ארכיון מורשת בן-גוריון בשדה בוקר. 6. שם, עמ' 126. 7. יומנו של טהא האשמי (חבר בוועדה הצבאית של הליגה הערבית), "פרקים ממלחמת פלשתין", אג"מ/מה"ד, מחלקת היסטוריה, תיק מס' 133/479. 8. ארכיון תולדות "ההגנה"; שלמה לב-עמי, "ארגוני המחתרת בארץ-ישראל", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, הוגש לאוניברסיטה העברית ב-20 בינואר 1972. 9. עדו אמבר, אלי אייל ואבי כהן, "שורשי חיל-האוויר", ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1988, פרק ח', "שירות האוויר" עמ' 131-115. 10. יהודה סלוצקי, "ספר תולדות "ההגנה"", עם עובד, 1972, כרך ג', חלק שלישי, עמ' 1247. 11 . גנזך המדינה הבריטי, 371/61836, מברק מס' 783 מ-29 באוקטובר 1947. 12. שם, עמ' 126.