בדברי ימיה של מלחמת העצמאות ייזכר דוד מרכוס, הידוע יותר בשמו "מיקי סטון', כאלוף הראשון של צה"ל, שיותר מכל אחד אחר הפך את ארגון ה"הגנה" של טרום המלחמה ממיליציה עממית לצבא מסודר.
בשלהי שנת 1947, כשבאופק כבר נשבו רוחות-מלחמה, נערכה ה"הגנה" בארץ כדי לקדם את פני הבאות. בין היתר היא שיוועה למתנדבים מעבר לים שיחושו לעזרתה. בין אותם מעטים שנענו לקריאה, כאיש מח"ל, היה קולונל דוד מרכוס, מניו-יורק, בוגר ה"ווסט פוינט", שבזכות ניסיונו הצבאי העשיר במלחמת העולם באירופה, הועמד בראש החזית הירושלמית. ביום שבו נפל הרובע היהודי בירושלים, הוא הוצב במטה אבו גוש, כשלפיקודו סרו אנשי פלמ"ח, כמו גם אנשי "הגנה", בעלי מסורת הלחימה הבריטית.
נסיבות טרגיות
לרוע מזלו מצא מרכוס את מותו בנסיבות טרגיות, שעות ספורות לפני תחילת ההפוגה הראשונה במלחמה, כאשר קם בלילה להטיל את מימיו מחוץ לאוהל של למטהו. על-פי השמועות ירה בו זקיף של צה"ל בשוגג, לאחר שלא הזדהה בפניו. אלא שנסיבות מותו האמיתיות של מרכוס נותרו עד היום לוטות בערפל.
ההיסטוריון גד נחשון, מניו-יורק, שתהה על קנקנו של מרכוס, מעלה גרסה חדשה, על-פיה קיים ספק גדול אם אכן הוא נורה מכדור של זקיף. לדבריו, מתקבל הרבה יותר על הדעת שמרכוס היה קורבן של מתח - אם לא של איבה - בין אנשי ההגנה, ילידי חו"ל, שקיבלו את הכשרתם הצבאית על-פי המסורת הבריטית, לבין אנשי הפלמ"ח ה"צברים", שאותם העריץ מרכוס.בכל ליבו.
חיסול חשבונות
על-פי מחקרו של נחשון, לא רוו אנשי ה"הגנה" נחת ממינויו של מרכוס, האלטרואיסט, בידי מי שהעריצו אותו ושנשאו אותו על כפיים, וככל הנראה היה הרצח בבחינת "חיסול חשבונות" בין יריבים.
במחקרו ב"וסט פוינט" מביא נחשון לעדות גם את ממצאי הדוח על נסיבות מותו של מרכוס, שעליו הופקד יעקב שמשון שפירא, איש מפא"י של אז ולימים שר המשפטים של ישראל. לדברי נחשון לוטים ממצאים אלה בערפל כבד, באשר, לדבריו, לא חקר שפירא לעומק את נסיבות המוות מקרוב והסתמך בלבד על עדותו של הזקיף שירה, כביכול, בשוגג במרכוס.
כך או אחרת ייזכר "מיקי סטון" כמי שסלל את הדרך לצה"ל וכזה שהפך אותו ממחתרת צבאית לצבא ממלכתי, הוא גם זה שהקים את בית הספר לפיקוד ומטה בצבא וכמי שפרץ את "דרך בורמה" במערכה הגורלית על ירושלים.