חיינו כמו נדנדה, בין פסימיות של תהומות, לבין אופטימיות של פסגות.
זאת על-רקע שני האירועים הדרמטיים בתולדות העם היהודי בעת החדשה.
משואה לתקומה. מגלות לעצמאות. מחורבן לתחיה. מיאוש לתקווה. מעבר לעתיד.
יש לנו עם חזק וארץ נהדרת, הזקוקים לאחדות פנימית, ולעוצמה צבאית, לתבונה מדינית ולערבות הדדית, ולא למריבה מפלגתית הרסנית ושגרתית.
את השואה שהייתה חובה לזכור. את העצמאות שהושגה בדם יזע ודמעות חובה לשמור.