מי שמגיע ליישוב הבדואי חורה שבנגב חש כאילו הזמן עמד שם מלכת. לי אישית יצא לבקר בחורה במסגרת סמינר הכשרה של ארגון שגרירי רוטשילד שבמסגרתו הגיעו כ-400 סטודנטים להכיר מקרוב ישובים שונים ברחבי הנגב, וחורה ביניהם. כבר במבט הראשון בולטת ההזנחה ברחבי היישוב הבדואי שהוקם לפני 25 שנה (ב – 1989) צפונית לבאר שבע כחלק מ-7 יישובי הקבע שהוקמו באזור הנגב עבור השבטים הבדואים: רהט, כסייפה, תל שבע, ערערה בנגב, לקיה ושגב שלום.
במגמת שיפור
את פנינו קידמו כבישים שאינם סלולים, פנסי רחוב בודדים, וברחובות התרוצצו ילדים יחפים. במבט ראשון לא מצאתי בחורה שום סימן המעיד כי זה ישוב ישראלי במדינה מודרנית. אבל מהר מאוד נכונה לנו הפתעה שכן מתחת לפני השטח מבעבעת לה עשייה ויוזמה מקומית שוקקת הרבה בזכות ד"ר מוחמד אלנבארי ראש מועצת חורה, שנבחר לתפקידו לפני תשע שנים. אלנבארי ביצע ניקוי אורוות במועצה ושבר את המודל השבטי ביישוב.
מאז, ועל אף הזנחת המדינה, חורה נמצאת במגמת שיפור בכמה תחומים. בחורה 8 בתי-הספר: 4 בתי ספר יסודיים, 3 על יסודיים ואחד לחינוך המיוחד. בקרב הבנות ביישוב אחוז מסיימות הבגרויות גבוה ובכלל בולט אחוז גבוה של תלמידים הזכאים לתעודת בגרות (62%!!) קרוב לממוצע הארצי. ותופעה מרשימה נוספת - אחוז גבוה של אזרחים המשלמים מיסי ארנונה (78%!).
ידוע כי רמת האבטלה במגזר הבדואי ככלל גבוהה מאוד, דווקא בחורה המצב שונה. ביישוב הוקם אזור תעשיה פעיל אשר מספק מקור פרנסה לכמה מאות משפחות מקומיות, ובשנים הקרובות מתוכננת הרחבתו, ומתקיימים בו כמה פרויקטים קהילתיים המספקים מקומות עבודה לא מעטים לתושבי חורה.
הפקרנו במו ידנו
עם זאת, הדוגמה של חורה אינה אופיינית בקרב היישובים הבדואים שרובם מנוהלים עדיין במודל השבטי והחוק והפיתוח בהם אינם נחלת הפרט. אין ספק כי לאורך תקופת קיומה של מדינת ישראל יחסם של הבדואים כלפיה נע בין ניטרליות לשיתוף פעולה שבא לידי ביטוי בשירות הצבאי. מנגד, חשוב שלא נתבלבל עם העובדות המצערות שמדינת ישראל לאורך רוב שנות קיומה התעלמה מקיומם של הבדואים באופן מוחלט. ולא נגזים אם נאמר כי אחוזי הפשיעה הגבוהים בקרב החברה הבדואית הם תולדה של הפקרה זו.
במקום להעצים את האוכלוסייה הבדואית ולרתום אותה למדינת ישראל, במו ידינו הפקרנו חברה שעכשיו יותר מאי פעם מרגישה מנותקת מהמדינה. מה שהשכלנו לעשות עם החברה הדרוזית (שגם שם הדרך עוד ארוכה עד לשוויון מלא) לא השכלנו לעשות עם הבדואים. בסיור פגשנו תושבים שמעידים ומגדירים עצמם ישראלים, ולא שוכחים להזכיר לי ולעצמם כי מדינת ישראל עדיין רואה בהם אזרחים מסוג ב'.
ערים סוג ב'
לאחרונה דובר רבות על תוכנית פראוור להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, תוכנית שתכליתה ריכוז כל הבדואים ויישובם בערי קבע מודרניות שייבנו עבורם. צריך להבין שמפאת תחושת חוסר אמון קולקטיבית במדינת ישראל, הבדואים מתייחסים לתוכנית כתוכנית גזענית שלהערכתם תשאיר אלפי משפחות ללא קורת גג, ורואים את ערי תוכנית פראוור העתידית כערים סוג ב', לאזרחים מסוג ב'.
פלשתיניזציה - זה ממש חורה לי
התוודענו לתופעה החדשה שתופסת תאוצה ומחייבת התעוררות התערבות – תופעת הפלשתיניזציה של החברה הבדואית, שעד כה נמנעה מנקיטת צד חד-משמעי בסכסוך באזורנו. הבדואים שונים מערביי איו"ש ועזה מבחינת יחסם ההיסטורי כלפי מדינת ישראל. ההזנחה של מדינת ישראל, שבמקום לחבק אוכלוסייה שיכלה להיות יצרנית, פורה ומעורבת, דוחקת את החברה הבדואית לפינה הבלתי נמנעת וכאובה של הקונפליקט הישראלי - פלשתיני.
שאלנו את עצמנו מה אפשר לעשות? דבר אחד ברור! - קודם כל צריך להפסיק לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח! אפשר לראות בחורה תקדים והוכחה שיש עם מי לדבר בצד השני. מנהיגות מקומית חזקה הכרחית אך לא מספיקה. נדרש שיתוף פעולה ורצון אמיתי של המדינה לפתח את אוכלוסיית הבדואים ולחזק אותה - רצון שעדיין לא קיים, והבדואים יודעים את זה וכועסים ובצדק.
עלינו להיות נחושים ועקביים ולהתחיל להשקיע בחברה הבדואית עכשיו. להתחיל מלפתח את אותם יישובים מוכרים, לטפח מנהיגות מקומית, ליצור דיאלוג והכי חשוב - להחזיר את האמון! זה אינטרס משותף, להם ולנו.
כי עוד לא אבדה תקוותנו, וגם תקוותם.