לעם ישראל חוקה, חוק ומשפט

שבת שלום קהל קדוש חַיַּב וְזַכַּאי יֵשׁ כְּלָל שֶׁמְּקוֹרוֹ בְּתוֹרַת אֵל שַׁדַּי כֹּל עוֹד אָדָם לא הֻרְשַׁע הוּא זַכַַּאי בַּל נְהֵא כְּשׁוֹטְרִים וְגָם כְּשׁוֹפְטִים יֵשׁ רַק שׁוֹפֵט אֶחַד עֶלְיוֹן בַּמְּרוֹמִים לָשִׂים חַיַּב וְזַכַּאי כֶּאֶחַד זֶה כִּלְאַיִם זֶה נֶאֱסַר עַל יְדֵי הִשׁוֹפֵט שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְכִי יָדִין שׁוֹפֶט אָדָם עָלָיו לְנַמֵּק שֶׁאָכֵן הַנִּדּוֹן אָשֵׁם לְלֹא צֶל שֶׁל סָפֶק כִּי הָחֻקָּה וְהַמִּשְׁפָּט הֶם צַו עֶלְיוֹן לְהוֹקִיעַ וּלְהַעְנִיש כֹּל חוֹטֵא בְּזָדוֹן בְּרַם הַשּׁוֹפֵט הִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִטְעוֹת וּזְכוֹר שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת

ההתראה, התמורה, התוכחה והתוצאה

תוכן פרשת בְּחֻקֹּתַי, אשר היא הפרשה האחרונה בספר ויקרא, פּוֹרֵשׂ בפני הקורא סיכום הדברים העיקריים שהובאו בתשע הפרשות שקדמו ל-בְּחֻקֹּתַי. פרשת ויקרא מתחילה בקרבנות וסדר הקרבתם. מדוע בקרבנות? כי בני ישראל היו עובדי עבודה זרה במצרים והקב"ה מבקש להרחיקם מעבודת אלילים, והקרבת קרבנות לאלילים, על די כך שיקריבו הקרבנות לאלוהי ישראל. הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" מנמק את הצורך בקרבנות, בכך שזה בא להרחיק את ישראל מעבודת אלילים, שהייתה כורח המציאות במצרים. לכן מיד לאחר היציאה ממצרים, ובכדי לחזק את האמונה באלוהי ישראל, התורה צותה על הקרבת קרבנות של בעלי חיים לה' ושזה יעשה במקום מרוכז אחד. זה מסביר למה היה צורך במשכן בנדידה במדבר כבית מקדש נייד. לכן לאחר שבית המקדש, נחרב פעמיים, לא חזר עם ישראל להקריב קרבנות, כי המקום שבו נועד להקרבת הקרבנות איננו עוד. והנביא אומר בעניין זה: ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד/ג), כלומר להמיר קרבנות בעלי חיים בתפילה - במוצא פינו בשחרית. ונספר בתפילת הקטורת איך היה סדר הקרבנות. אולם פרשת בְּחֻקֹּתַי נועדה לתת יסוד איתן לקיומו של עם ישראל כעם שיש לו חוקה וחוק ומשפט, שנוהג לפיהם. הפרשה מתחילה בהתראה: אם בְּחֻקֹּתַי תלכו ואת מִצְוֹתַי תשמרו ועשיתם אותם (כו/ג) יהיה לכם שפע וחיי רוחה והצלחה, תשבו בשלום בטח באין מחריד: וְאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת (כו/יג) אולם מיד באה גם התוכחה: אם לא תשמעו לחוקותי ולחוקי ולא תעשו את כל המצות האלה (כו/יד) סופכם רע ומר, לא יהא שלום במעונכם: וְנִגַּפְתֶּם לפני אויביכם (כו/יז) ולא תֶּשְבוּ בטח באין מחריד: ושברתי את גאון עֻזְּכֶם...(כו/יט) דברים אלה מראים כי קיום חוק ומשפט נותן כם תמורה. וזה הדבר המהותי שבפרשת בְּחֻקֹּתַי. לכן אם נָפֵר את החוק ונזלזל בצווי עשה ובצווי לא תעשה, התוצאה תהיה התפוררותנו כעם ונמצא עצמנו שוב מיעוט בקרב העמים.

כללי ההתנהגות בין אדם לחברו

כללי ההתנהגות בין אדם לחברו, הם גם הכללים שעסקה בהם התורה ברוב סְפָרֵיהָ ובספר ויקרא על אחת כמה וכמה. יחד עם זה, אין התורה חדלה מלהזהיר אותנו לבל תחלש אמונתנו באל עליון שהוא גם אלוהי ישראל – הקב"ה מוזכר תמיד כמלך עליון כמלך המלכים, וכאדון עולם שתחת כנפיו יחסו כל באי עולם. הביטחון מושתת על חוק ומשפט, אולם לא יהיה ביטחון אם יהא כל דאלים גבר. התורה נותנת חשיבות רבה להתנהגות שבין אדם לאלוהיו ובין אדם לחברו ובין אדם לעמו ובין אדם לארצו ואין להפריד בין הארבעה . צריך לזכור תמיד כי בני יעקב –בני ישראל נהיו לעם בזכות שמירתם על אמונתם, ושפתם זהותם ומועדיהם. זה סוד התהוותם לעם. ועלינו כעם מוטלות חובות. לכן המבקש לקבל זכויות, עליו לתת את החובות, בלשרת את העם. ועוד כשם שכל אדם מצהיר אימונים למיטיבו, לא כל שכן שצריך להצהיא אמונים לבוראו לאלוהי ישראל. לכן אנו אומרים כל יום פעמיים באהבה: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. האות ע' בסוף שמע והאות ד' בסוף אחד יוצרות את המלה עֵד כי זאת העדות שעל כל אחד מאתנו חייב לְאָמְרָהּ, ולשאול עצמו מה קושר אותו לארץ זו. אם לא תורת ישראל ואמונתו באלוהים. רק מאלה נלדה התנועה הציונות שהביאה לחידוש קוממיותנו כי נשמעה תפילתנו היומיומית כצאצאי יעקב-ישראל.בתפילת שמונה עשרה

נשיאה בעול

אחרי דברי האזהרה, התוכחה והתמורה, שהם תמצית פרשת בְּחֻקֹּתַי באה התורה וקובעת גם כללי התנהגות כעם אשר בלשון ימינו נקראים מדינה. דבר ראשון כל אחד מבני העם הזה חייב לשאת בעול. אין פטור ואין יוצא מן הכלל שנאמר: והיה עֶרְכְּךָ הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה עֶרְכְּךָ חמישים שקל כסף בשקל הַקֹּדֶשׁ.(כז/ג). משמע שחובה על כל אחד לשאת בעול, כדי לאפשר לכהנים כמנהיגי האומה וללויים כצבא השירותים לקיים את המדינה. הביטוי עֶרְכְּךָ נשמע כמיוחס לערך שלך, אלא שהפירוש הוא אחר. הכוונה היא לערך שהוטל עליך בתורה וזה אתה חייב לתת. רש"י אומר הערך איננו דמים ( כסף) אלא זה ערך האדם לפי שוויו, לפי שווי עבודתו. למעשה יש בביטוי זה כפל "כפין" נאין הכף השנייה משמשת סימן לקנין של האדם עצמו. גם רש"י מתלבט מבחינה לשונית ודקדוקית בכל הנוגע לשני הכפין שבמלה ערכך. רש'י אומר כי לא מצא ממה זה נגזר כלומר מאיזה שורש לשון. אולם לא היה ספק אצל המפרשים כי כל אדם מבן עשרים עד שישים חייב לתת חלקו –ערכו לעם –כלשונו של רש"י לא דמים-כסף אל אלא ערך עבודתו. וחכמים לא פסחו על הנשים שיש לתת לטובת הכלל בעבורן כערכך. אין ספק שהיו כאלה שלמדו תורה והיו אחרים שעשו מלאכה, אלא שאלה ואלה נתנו ערך לציבור בנושאם חלק בנטל. לא ברור מדוע דבר זה איננו מקובל על לומדי תורה של ימינו, הסבורים שצריך לתת להם והם פטורים מלתת. התורה איננה מוציאה מן הכלל אפילו הכהנים והלויים שחובתם לשרת בקודש וזאת תרומתם, כי הרי הם מקבלים חלק בקרבנות. אך גם הם היו חייבים להקריב משלהם. בְּלָמְדֶּנוּ תולדות עם ישראל, ניתן לומר כי מעולם לא פסק לימוד התורה בישראל, בצד עשית מלאכה, וכי מעולם לא פסקה המלאכה שכל אחד עסק בה לפרנסתו ופרנסת בני ביתו, כאמור לרבות לומדי תורה, כדי שלא יחיו על חשבון אנשים אחרים שעסקו במלאכה. בבואנו לבדוק אם חובת השרות בעם התורה, נמצא כי התורה לא הוציאה מכלל משרתי הצבא בְּשֵׁרוּת צְבָאִי פָּעִיל, אלא רק הלווים והכהנים שהיו "מגויסים" לתת שרות לאומי חשוב וגן מלאכתם לא הייתה מלאכה קלה, כמו המלאכה שחלה על כל יוצאי צבא, מבן עשרים שנה ומעלה עד גיל חמישים שנה ואף עד גיל שישים שנה, זה חל על כל שכבות העם, לרבות לומדי תורה ויושבי אוהל תורה. איש לא היה פטור מנטילת חלק בהגנה על העם והארץ ומעבודה.

"ואבדתם בגויים" בלי התורה

"ואבדתם בגויים" שתי מלים בעלות משמעות חמורה וקשה, למרות שאין הכוונה חלילה של "חיסול פיזי" כפי שחזינו בו בתקופתנו בשנות הארבעים של המאה הקודמת. הדברים כאן מכוונים למקרה והאנשים הרצים אחר דרכונים של מדינות אירופה, לרבות גרמניה, יחשבו כי הדברים הנאמרים לנו בפרשה הם מיושנים ועלינו להיות ככל העמים. אלא שרצון חלק מבני עמנו המבקשים לרדת מן הארץ, כדי להיות אזרחים של מדינות שהכו את יהודיהם וחלקן אף השמידו אותם או נתנו יד להשמדתם . הסיסמה להיות ככל העמים שבפי אלה הנוטשים את הארץ או מתכונים לעשות זאת בעת מבחן, היא ריקה מתוכן. למעשה בכך מעודדים התבוללות ושוב יֹאבְדוּ לעם ישראל, אף על-פי שהגויים לעולם לא יחדלו לראות בהם יהודים, ובכל מקרה שיעשו דבר מה שלא נראה להם, הגויים שחיים בקרבם יפשפשו וימצאו כי מדובר ביהודים, כדי להוקיע אותם וכשינתן האות הם גם יפגעו בהם. העוזבים את הארץ להיות כאחד הגויים, אינם רואים בארצות אליהן הם נוהרים, כי הן הולכות ונכבשות על-ידי האיסלאם אויביו בנפש של עם ישראל כפי שעולה מהצהרותיהם בגלוי כמו אל-קאעידה ואירן וזבאללא. בבריחת בני עמנו ממצוות התורה, הם נוטלים על עצמם או על צאצאיהם, ברבות השנים, מעשי הזוועה של אויבי ישראל האיסלאם ש"בלעו" את ערי הנוצרים בארץ ישראל ובארצות העתיקות של הארמים והאשורים והמצרים, ובהמוניהם "בולעים" את מדינות הנוצרים באירופה ובני עמנו שועטים לשם, ובכך יתקיים חלילה בהם "ואבדתם בגויים". עַם סְגֻלָּה שֶׁקִבֵּל תּוֹרָה וְהָיָה לְעַם נִבְחַר אֲבוֹתָיו לֹא בַחֲרוּ בְּחַיֵּי שָׁעָה וְדַאֲגוּ לַמָּחַר וְיֵשׁ שֶׁשָּׁמְרוּ עַל יֶצֶר הַנְּדִידָה בְּהִשְׁתָּאוּת עַד לְהֲפִיכַת הָעָם הַנִּבְחַר לְעָם בְּלִי זֵהוּת וְזֹאת מֵהַּתְּשׁוּקָה לְחַיֵּי גָּלוּת מָצְאוּ צִדּוּק לַיְרִידָה לְאֶשְׁכֶּנָז בִּכְרִיעַת בֶּרֶךְ לֹא כִּי יֵשׁ רָעָב בָּאָָרֶץ כי אַבְדָּה לָהֶם הַדֶּרֶךְ שֶׁאֲחרִים יְסַכְּנוּ נַפְשָׁם וְהֶם יִהְיוֹ "מֻגָּנִים" וְאֵין הֶם חוֹשְׁשִׁים שֶׁחֶטְאַם יִשְאוּ הַבָּנִים יֹאכְלוּ בֹּסֶר וְשֶׁתִּכְּהֵנָה שִׁנֵּי בָנִים