השורות הפותחות את הקובץ של אורנה ריבלין, מסמנות את הכיוון: "לרקוד את הרוח השוכנת בנימים, את הגעגוע / לרוץ עם האותיות בינות סדקי קירות / להסיט את הוילון... עמוד 7.
הכיוון הוא פנימה, מעבר לרקמות הנגלות, לעומק הנימים, למכמני הרגשות, לגעגוע. הדרך אינה קלה, יש לרוץ עם האותיות - והריצה סוחפת את הכתיבה השירית לפינות הנידחות ביותר: 'בינות סדקי קירות'.
כדי להגיע למסתור, מבקשת המשורר להסיר כל מחיצה: להסיט את הוילון, לראות מה מתחבא מאחורי המסכים האוטמים, המסתירים פרטים מוצפנים.
השירה של אורנה ריבלין קצבית, זורמת, מטלטלת כל מה שנוגע בה. כך היא כותבת:
"דוהרת מן האגם אל נקודה מצולקה בקצה סנטר /
פורמת עור, גידים, בדל בשר, אישון וריס /
בוקעת כתולעת - גשם בינות קפלי העור /". עמוד 21.
לפנינו שירה שנוגעת במציאות הנגלית ומפרקת אותה למרכיביה, לנקודות, לגידים, לחלקי עור, לאישון, לריס - ומעבר לכך, חותרת השירה וחופרת, אינה מוותרת - ואנו נסחפים אחריה כשהיא מבקיעה כתולעת גשם בינות קפלי האור.
אין סיכוי למציאות, כאשר השירה של אורנה בעקבותיה: נוגעת בה, מגששת אחר סודותיה הגנוזים - ובה בעת יש למלים הכתובות כוח לקחת את כל החלקים שפורקו ולבנות הכול מחדש:
"רוכסת עור, גידים, בדל בשר, אישון וריס" - שם.
ואתה 'נקודה מצולקה בקצה סנטר' שנזכרה בשורה הראשונה, אינה נשכחת, הינה היא זוכה למטמורפוזה אימתנית, לעיבוד מצמרר:
"מקפיאה דם בקצה סנטר מבעבעת בועה ועוד בועה". קשה שלא לקלוט את המצלול שמעביר לנו תחושות של אותו דם שנספג, שמבעבע, בועה ועוד בועה.
השורה המסיימת נותנת לכל התיאטרון מקפיא הדם הזה הגדרה מקפיצה, תיאור שמעניק צביון דֶמוני לכל:
"מכושפה, הו מכושפה".
מי שקורא רבים משיריה, חש את הניגון המכשף מעבר לשורות, המילים החוזרות כמו בטקס פולחני קדום, הקצב אינו נרגע לרגע.
אורנה ריבלין מתארת מציאות, שהיסודות בה רועדים כל הזמן. יש הוויה חלופית שמטלטלת אותה. ומעבר לטלטול החיצוני, יש טלטול פנימי. שירתה של ריבלין סוערת הן ברבדים המתוארים והן בטלטול הלשוני: השירה של ריבלין עושה שימוש בטלטול הלשון הקדושה, בריסוק של הטקסטים המקודשים, והכול כדי להעניק למציאות פירוש אחר. דינמיקה אחרת.
לכו לרגע לעמוד 14:
ההצצה למסתורי המציאות, המבט פנימה מעבר לחור המנעול, כל אלה יוצרים שילוב של מראות וקולות.
"קולות שולפים אותי מחור המנעול
אותי
תולים
על
מסמר המשקוף". עמוד 14.
המבט למעמקי המראות מפגיש אותה עם הקולות, והינה האוביקטים שנתונים למראה עיניה ולמשמע האוזניים הופכים כיוון, משנים דרכם - והם אלה שתולים אותה על מסמר המשקוף. לא רק אותה תמונה של הקפאת דם בקצה הסנטר, כאן אנו עדים להקצנה בתמונה, לתחושה שאנו בעולם רפאים: במציאות הדמונית הזו גם המילים המקודשות מתהפכות ומשתנות:
"ומן הקולות היוצאים
משיב עליי רוח
מוריד עליי גשם
מוריד עליי טל
מוריד אותי
מלהט כשפים
ומביט
על חור המנעול..." שם, עמוד 14.
הגשם והטל הם חלק מההאנשה של הטבע, מהציפייה להפריה של הטבע, להתחברות עם ההוויה כולה - והכתיבה היא בדרך שמזכירה טקסים פולחניים קדומים:
"ממוללת מלמלות של זמן
לאישונים ילדיים
כחוני מצפה לגשם
בשדות העיניים". עמוד 25.
המיתוס של חוני זוכה לעיבוד מחדש, וכאן הגשם אינו למען הציבור, למען הכלל. השירה של אורנה ריבלין באה למען גאולת הפרט, גאולת המשוררת. הגשם מפרה את שדות העיניים, את היכולות של המשוררת להביט לתוך מעמקי ההוויה. אותו רצון להסיט את הוילון כדי להציץ פנימה מופיע בוריאציות שונות בשירים שונים.
כך היא כותבת:
"גופי במהופך
ניתזים לצדדים חלקיו.
נפתל כשמחה אצורה
בין קפלי הוילון" - עמוד 24.
המטמורפוזות של חלקי הגוף וחלקי המציאות יוצרות תחושה של טלטלה מתמדת, סחף במורדות ההרים, במורדות השירים, אורנה ריבלין בונה מציאות מכושפת שאינה מניחה לשירים, אינה מניחה
לקוראים:
הכתיבה מגיעה לתיאורים של שבירת מיתוסים ומקורות קדומים: בשיריה אנו צופים במשוררת כאשר היא הופכת על פיה את הבריאה, משנה את סיפור יצירת העולם, מנסה לחלחל להוויה הזו, כדי לבנות סיפור של בריאה שירית, סיפור של מובן קוסמי אחר ושונה להיסטוריה, דרך שהיא סוללת כדי לבנות לנו ארספואטיקה שלה.
"בראשית ברא
ואותך ברא יושבת ממעל
ונבקעו האותיות לשניים וקולך בתווך הלך והלך והלך
וקולך בקע ממבוע המים וקולך בקע מתהום המקום". עמוד 37.
הסיפור הקדום של הפרדת המים העליונים מן המים התחתונים כדי להבדיל בין הים לבין השמים, מקבל כאן פירוש אמנותי-מילולי: הינה לפנינו המשוררת ניצבת במרכז הבריאה, כחווה קדומה שצופה בהיבקע האותיות לשניים, וקולה שלה נמצא בתווך. קולה של המשוררת חוצה את הבריאה, את האותיות שבזכותן נברא העולם. מן החצייה הזו בין מים למים, מבקיע קולה ממבוע המים, וכל זה יוצר מציאות חדשה, עדות לכוח המלים של המשוררת:
"וקולך בקע מתהום המקום".
אל נשכח, שה'מקום' במקורות שלנו הוא סמל ליוצר העולם, והינה יש בכוחה של השירה הנכתבת, בכוח המשוררת, לברוא עולם משלה, להבקיע בכוח נשמת המלים את 'תהום המקום', את עומק הקדושה של העולם.
ושימו לב כיצד ההתגלות השירית הזו בלב סיפור הבריאה, מובילה להתגלות אחרת המוכרת מן התנ"ך, להתגלות של האל ליעקב בסיפור הסולם והמלאכים.
כך מסתיים השיר:
והיה סולם חלומך והיה סולם מלאכיך"
והיה אבן מראשותיך
והיה סולם" - עמוד 37.
הרי לנו סיום, שיודע לחבר בין סיפור הבריאה לסיפור הסולם, וכל זאת דרך אישיותה המחברת של המשוררת: מצד אחד היא אוחזת בסולם המוצב ארצה, ומצד שני היא ממריאה בכוח המטמורפוזות השיריות ומתקרבת למלאכים.
האבן למראשותיה, כמו למראשותיו של יעקב, בסיפור המפורסם מספר בראשית על סולם יעקוב. וכל זה זוכה לעיבוד אחר, לפרשנות שירית. באמצעות החלום שלה ממריאה המשוררת באותו סולם אלוהי, באותה הוויה שמתחברת לכוחות עליונים. מי שישייט בין דפי הספר, יראה כיצד כל זה מתחבר למיתוס גן העדן, ממריא לחלומותיה לבנות לה עולם עדן משלה:
"בלי קול ונקישה
ולו אחת
נאספתי אל חיק עדן מקדם.
צווחתי כתינוק
ביום היוולדו
והייתה לי עדנה" - עמוד 63.
ראו כיצד אותו חלום עדן שמתחבר לעולם הבתולי, לאותו תינוק הצווח ביום היוולדו, מוביל לפסגת הנשמה השירית, לביטוי: "והייתה לי עדנה".
ורנה רב הון אוהבת לשבור מציאויות, לשבור מיתוסים, לשבור צורות קיימות. כך היא מצליחה לקחת שני ניבים שונים ולחבר אותם לעולם חדש שמבטא שברים מתוך השלמות:
"אבן שקיללו בה
ורצחו בה.
הפכו פניה
ומאסו בה".
עמוד 70.
עד כאן אנו עדים למסע לחֵקר פשרה של אותה אבן, שמאסו בה והייתה לראש פינה, כפי שהיא מופיעה במזמורי ההלל של תהלים. והינה בבית השני אנו מתחברים לפסוק אחר מן המקרא: 'אבן מקיר תזעק'.
ראו מה כתוב בבית ב':
"אבן פינה
שעקרו אותה
רמסו בה
וגזלו אותה,
מקיר תזעק".
אותה אבן פינה, שיועדה להיות אבן הראשה, האבן שתהיה ראש פינה, שתהיה לתפארת הבית, היא האבן שנגזלה ונרמסה, וכך ברור החיבור הרוחני לפסוק השני - 'אבן מקיר תזעק'. נפש המשוררת נטלה שתי שורות מפרקים שונים בתנ"ך ונתנה לכל זה מבט עמוק יותר. כאשר עוקרים חלק מרכזי מן ההוויה ומעקרים אותו ממקור צמיחתו, גם האבן יודעת לזעוק.
בשירתה של אורנה יש נשמה לחפצים הדוממים, למנעולים, לקירות, לצומח ולחי. זו שירה שבה נפש המשוררת היא המפיחה חיים חדשים בעולם.
ואסיים בשיר שבו אורנה כמשוררת שבה לסיפור הבריאה, ומעניקה פירוש אחר לכל הכוחות הדמוניים של המשוררת שמטלטלת הכל, והינה בשיר זה היא רואה עצמה מטלטלת גם את סיפור בריאת האישה:
"אלוהים בידי אשה
והיא אותו מעסה
עד דק,
ובמח עצמותיה
הוא נפרם" - עמוד 86.
הינה נכנסנו לפרדס השירה של אורנה, ואכן יצאנו ואף נפגענו. השירה הזו חובטת בנו, מותירה בנו את רישומה. אורנה מצליחה ללוש את המילים, לקחת אותנו לעולמות אחרות, לתהומות, וכל זאת כדי לחדור למהות הקיום של העולם, של השירה.
ריקוד הקולות של אורנה ריבלין הוא ריקוד של המילים, מחול שכל כולו טלטלה של הרוח, טלטלה לשונית, חוויה סוערת שאינה נותנת לנו לנוח לרגע.