העניין הפלשתיני אינו יהלום כתר ערבי

בניגוד לתובנה המקובלת, פלשתינה היא יחידה גאוגרפית הנעדרת סממנים לאומיים מגובשים, כפי שמעיד הפיצול הפנימי ושפיכות הדמים במישור התרבותי, גאוגרפי, אתני, רעיוני, פוליטי, היסטורי וחמולתי. את הפיצול החריפו גלי ההגירה מבוסניה, אלג'יריה, לוב, סודן, מצרים, חצי האי ערב, ירדן, סוריה ולבנון. לכן, הקמת מדינה/אוטונומיה פלשתינית לא הייתה על סדר היום של השלטון העותומני שראה בפלשתינה - שהוגדרה על-ידי הערבים כדרום סוריה - חלק ממחוזות דמשק או בירות. גם השלטון הבריטי לא פעל להקמת מדינה פלשתינית, למרות שהקים מדינות ערביות במזרח התיכון. ב-1917 הבטיחה הצהרת בלפור את פלשתינה/א"י לעם היהודי; ב-1920 הקימו בעלות-הברית את המנדט הבריטי בפלשתינה/א"י ליישום הצהרת בלפור; ב-1922 אושרר המנדט על-ידי חבר הלאומים והקונגרס האמריקני; ב-1945 הפך המנדט (ללא שטח ירדן) לחלק בלתי-נפרד ממגילת היסוד של האו"מ ומהחוק הבינלאומי. ירדן ומצרים שלטו ביו"ש ובעזה מ-1950 עד 1967 אך - כמו גם הליגה הערבית - לא שקלו הקמת מדינה פלשתינית. לפי ד"ריובל ארנון-אוחנה (קו החריש והאש - 150 שנות סכסוך, הוצאת אחיאסף, 2013), מזכיר הליגה הערבית, עזאם פאשה, הבהיר בספטמבר 1947 ששורש הסכסוך הערבי-ישראלי אינו ההתפשטות היהודית או המדינה הפלשתינית, אלא החובה לעקור את הנוכחות היהודית בפלשתינה. על משקלו המוגבל של העניין הפלשתיני אפשר ללמוד ממלחמת השחרור. ירדן הכריזה מלחמה כדי לקדם את חזון השליטה בסוריה-הגדולה, אך זו גם הייתה שאיפת סוריה. מצרים וסעודיה הצטרפו כדי לבלום את ירדן וסוריה. עיאק שאפה לחזק את שליטתה על צינור הנפט ממוסול לחיפה. ב-20 לספטמבר הכירה הליגה הערבית בממשלת כל-פלשתין, אך למעשה התעלמה ממנה, וב-1951/52 הביאה לביטולה ולדחיית הבקשה לצרפה לאו"ם. מדינות ערב לא נלחמו עבור/בגלל הפלשתינים. לכן, עירק כבשה את השומרון, אך העבירה אותו לירדן, שכבשה את יהודה וסיפחה את יו"ש. מצרים כבשה את עזה, וכמו ירדן אסרה על פעילות לאומית פלשתינית. סוריה כבשה וסיפחה את אל-חאמה. גם מלחמות 1956, 1967, 1969/70 ו-1973 לא פרצו בהקשר הפלשתיני, ומלחמות ישראל בטרור הפלשתיני (של"ג, אינתיפאדה ראשונה ושנייה וחמאס בעזה) לא גררו מעורבות ערבית צבאית או כלכלית. עד 1967 לא פעלו הליגה הערבית והאו"מ להקמת מדינה פלשתינית, ומ-1967 הפך הנושא לאמצעי לערעור קיומה של ישראל. העניין הפלשתיני אינו ציר מרכזי בעיצוב יחסי ישראל-ארה"ב. לכן, למרות אי-הסכמה שיטתית בנידון בין המדינות מאז 1948, משודרג שתוף הפעולה האסטרטגי באופן דרמטי, עקב ערכים, אינטרסים ואיומים משותפים אזוריים וגלובליים החורגים מההקשר הפלשתיני. התעלמות מהמציאות הנ"ל הופכת את העניין הפלשתיני לשורש הסכסוך הערבי-ישראלי מוקד זעזועי המזרח התיכון ויהלום כתר ערבי. אבל, הנחת יסוד שגויה מביאה למדיניות שגויה המקצינה שאיפות ערביות, מחריפה טרור ואי-יציבות, מרחיקה שלום ומקרבת מלחמה.