אני אוהב את תפילת השל"ה הקדוש. היא נראית לי כנה, מציאותית, לא מצועצעת, ברורה לכל נפש. טקסט פשוט, בהיר, כמעט מתבקש, בלי מושגים ערטילאיים, בלי ייחודים וספירות ובלי כוונות קבליות. השל"ה תיקן לאמרה דווקא בראש חודש סיוון, שהוא היום בו עם ישראל באו מדבר סיני (שמות יט א), ללמדך שגידול הילדים הוא כמדבר – חוסר ודאות, ספקות, שאלות, הרבה תפילות.
השנה קראתי את התפילה בפעם הראשונה. ואז קראתי אותה שוב. כל מי שרגיל בתפילות הקבועות – שחרית, מנחה, ערבית – מכיר בעל פה את נוסחן, אך ודאי יתקשה להסביר את תוכנן. התפילות מורכבות ברובן מקטעי מקרא, פרקי תהילים וספרות חז"ל – עורך התפילה השאיר מעט מקום לטקסט אישי, בגוף ראשון או שני, שנוגע היישר לענייניו היומיומיים של המתפלל. תפילת שחרית, למשל, שזורה בכעשרים פרקי תהילים, וכוללת מושגים כמו "מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים", "פִּנּוֹת צִבְאוֹת קְדושִׁים רוֹמְמֵי שַׁדַּי" (נ"א: "צְבָאָיו") או "מִנְחָה לַחֲבִתִּין, וַחֲבִתִּין לִנְסָכִין, וּנְסָכִין לְמוּסָפִין, וּמוּסָפִין לְבָזִיכִין" – מושגים שגורמים לרובנו להכניס את התפילה לאוטומט ולירות אותה בצרור טכני וארוך, בלי להרהר אפילו במילה אחת היוצאת לנו מהפה.
מראה הגון
ומכאן חזרה לשל"ה. "וּבְכֵן", הוא כותב בעברית יפה, "אָבוֹא אֵלֶיךָ ה' מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְאַפִּיל תְּחִנָּתִי, וְעֵינַי לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנִי וְתִשְׁמַע תְּפִלָּתִי". הוא תולה את הצלחת גידול הילדים בקדוש ברוך הוא, שהוא כידוע אחד משלושת השותפים שיש לו לאדם. מבקש שהילדים יהיו טובים, בעלי מידות, תלמידי חכמים, אנשי דעת. אך לא די בעולם הזה בגדלות בתורה לבדה, יש צורך גם במראה הגון ובריאות איתנה: "תֵן לָהֶם בְּרִיאוּת וְכָבוֹד וְכֹחַ, וְתֵן לָהֶם קוֹמָה וְיֹפִי וְחֵן וָחֶסֶד, וְיִהְיֶה אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם".
אלה המשאלות שלנו. נכון, תלמידי חכמים – חשוב. אנשי תורה – כדאי. אבל שיהיו גם בריאים ויפים, שיהיו אנשים בעלי מידות שיוקירו את בני משפחתם ואת זולתם, שנוכל לכלכל אותם ברווח, ובנוסף, שבני זוגם יהיו אנשים ראויים. גם הבנות, שלרוב מקופחות לטובת בנים-זכרים וזרע-של-קיימא, זוכות לברכה ש"תִּהְיֶינָה יָפוֹת וְנָאוֹת וּבַעֲלוֹת שֵׂכֶל... תִּהְיֶינָה שְׁלֵמוֹת בְּלִי מוּם". זה מה שהורה מבקש, שבנותיו תהיינה חכמות, נבונות וכן – גם יפות.
אני אוהב את תפילת השל"ה הקדוש כי היא בוקעת מגרון של אימא ואבא. אין בה סגולות וצירופי שמות, ונכון לעכשיו – היא מחולקת ללא קמיע או צמיד אדום; אבל יש בה פשטות וטוהר, ותיאור מופלא ונקי של הקשר בין ההורה, הילד והקב"ה. היא מישירה כלפי שמיא אמירה פשוטה אך עוצמתית: ציווית אותנו, בניך ובנותיך, להעמיד צאצאים בעולמך? אנו מקיימים את חלקנו, כעת אנו צריכים לישועתך וברכתך.