הגעתי עם חששות כבדים (הודות למישהי שהפחידה אותי "שאם זזים - הניתוח לא מצליח"). נו שערו בנפשכם מה זה אומר לאבד ראיה בעין הראשונה!!! וכך הגעתי לניתוח עם לחץ דם בשחקים, מרוב הפחד.
מבלי להמתין בתור שעות כמו בבתי חולים או במרפאות ציבוריות, הולבשתי בחלוק אמיתי בצבע ירוק כהה, כזה שלא חושף את הגב והישבן עם כל תנועה. עם שרוולים ארוכים כדי שלא אחוש בקור של חדר הניתוח. אח רחמן סימפטי בצורה לא רגילה, אלכס, ליווה אותי על כסא גלגלים לחדר הניתוח, ובהמשך למיטה נוחה ולא על ספסל נוקשה, כשמציעים לי שמיכה למקרה שעדיין קר לי.
הרופא המומחה שאותו בחרתי מרשימת מומחי מכבי, בהמלצת חברתי הטובה עטרה, קיבל אותי בנעימות והישרה שלווה רק מעצם אישיותו. אלכס טפטף לי לעין נוזל הרדמה - כך שמי שחושש מזריקות, נגמר החשש הזה. כעת אנו בעידן של בלי סבל ובלי אי-נעימות. על הפנים הניחו לי מעין מסכה, כי הטיפול הרי נעשה בלייזר. את העפעפיים פתחו והצמידו רחוק מהאישון, כך שכל הפחד שהיה לי שמא בגלל רפלקס תיעצמנה עיני ברגע שיתקרבו אלי עם מכשיר כלשהו - הפחד הזה נמוג באחת. אך המתח עדיין לא פג.
יש אלוהים
ואז החל התהליך שארך אין לי מושג כמה זמן, אולי רבע שעה, אולי מחצית השעה, כשהרופא מסיר את העדשה העכורה, ומשתיל לעין במקומה את העדשה החדשה. לא כאב לי כמעט כלום, רק חשתי את הפשפושים בעין. מפעם לפעם בין שלב לשלב של ההליך נשפתי את האוויר בכעין גניחה, או שכך זה נשמע לאחות בצוות, והיא שאלה בכל פעם: כואב לך? לא עניתי, כדי לא לזוז. וכל העת הרופא המקסים עושה בשקט את מלאכתו עם צוות עוזריו, כך שהכל זורם בקלילות. מלבד חומר החיטוי, פולידין, שטופטף בסוף, וגרם לי לצריבה, שחלפה אחרי שעה-שעתיים.
כשתגיעי הביתה, אמר לי הרופא, תסירי את הפד שבו כיסינו את העין לאחר הניתוח. טפטפי את הטיפות שארשום לך, ומחר תחזרי למרפאה שלי לביקורת.
האור שבחוץ עדיין מסנוור אותי, אך יש אלוהים. בביקורי האחרון בניו-יורק בסתיו, רכשתי משקפי שמש מדליקים של אלן מיקלי. לא נורא, אלף ש"ח פחות מאשר בארץ. ומזלי הגדול - שטרם התקנתי בהם עדשות אופטיות, כי חשתי שיש לי שינויים בראיה, ומוטב שאעבור בדיקת ראיה. וכך יש לי כעת משקפי שמש שחובה להרכיבם אחרי ניתוח קטרקט כדי להגן על העדשה החדשה. אז יש אלוהים.
כשהגעתי לרופא העיניים, שאל אותי: איך את בכלל רואה משהו? הרי יש לך קטרקט במצב מתקדם מאד?!!! ומיד נתן לי הפנייה לניתוח הקטרקט.
וכך הסתיים כעת חלק א' של הסיפור. כשהסרתי אמש בבית את הרטיה מהעין - פתאום, כאילו זכיתי בעין חדשה, וראיתי טלוויזיה בלי משקפיים. חלום.
אני כבר מחכה לחלק ב' של הסיפור.
מומלץ בכל פה - בי"ח אסותא השלום והצוות המקסים שלו.