לאחרונה אנו עוסקים בשני חוקים שעיקרם חיי אדם. האחד עוסק בחולים סופניים הרוצים לסיים את חייהם והשני עוסק בהאכלה בכפייה על-מנת להציל חיי מחבלים.
קמו יפי הנפש והמתקראים אנשי רוח (איני מבין מדוע שחקן בתיאטרון הוא איש רוח) והתריעו כנגד החוק להאכלת שובתי הרעב בכפייה. זה רע הם אמרו כל אחד יש לו זכות על גופו ואם הם החליטו לשבות רעב עד מות אז שלטונות הכלא צריכים לכבד זאת. מאידך קמו אותם יפי נפש ומתנגדים לחוק לסיום החיים במקרה שאפסה התקווה להמשך החיים שלהם.
לא די שהם סובלים יום יום ואין להם תוחלת כי הרפואה טרם מצאה להם מזור קמים הרופאים (אותם אלה שקמים נגד האכלה בכפיה) ואומרים שאנחנו נועדנו להציל חיים ולא לסיים חיים, ולכן אנו מתנגדים לחוק הזה שהוא נגד שבועת הרופא.
אולי מישהו יסביר את הסתירה: מחד באמצעים מכאיבים ממשיכים בכוח את חיי הסובלים ממחלות חשוכות מרפא ומאידך לא רוצים להפעיל אמצעים הרבה יותר הומנים על-מנת להציל את חייהם של שובתי הרעב.
אין ספק שיש כאן גם פן פוליטי משום שאם מי מהמחבלים שובתי הרעב ימות כי אז יש סכנה לפתיחת מעשי חבלה בהיקף לא קטן. דבר שיגרור בעקבותיו הרוגים ופצועים, בעוד שלחוק לסיום חיים בכבוד אין כל פן פוליטי.
ולכן דעתי היא ששני החוקים ראויים ויש לעשות הכל על-מנת לאשרם ובהקדם (אמנם בינתיים הסתימה שביתת הרעב אבל האקטואליה מחייבת לאשר החוק).