המאבק נגד השר"פ (שירות רפואה פרטי) ובעדו, היה אחד הנושאים המרכזיים בהם עסקה ועדת גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית. שרת הבריאות,
יעל גרמן, שעמדה בראש הוועדה, הפתיעה בהודעתה לפיה הוועדה שוללת את הרחבת השר"פ לבתי החולים הציבוריים, ובמקום זאת יוקצו משאבים לקיצור תורים.
החלטה זו לא התקבלה פה אחד. מולה ניצבה דעת מיעוט של עו"ד לאה ופנר, מזכ"ל ההסתדרות הרפואית; פרופ' יעקב גלזר מאוניברסיטת תל אביב; פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה והיועץ הכלכלי לראש הממשלה; ופנינה קורן, מי שהייתה היועצת של גרמן בעת כהונתה כראש עיריית הרצליה ונציגת ציבור בוועדה.
הארבעה אומרים, כי עמדתם היא ש"אין מקום בשלב זה ל'ריסון' גורף לצמצום הפעילות ללא מתן פתרונות הולמים עבור הרוב המכריע של אזרחי ישראל שכיום בוחרים בשירותי המערכת הפרטית, בעיקר לאור העובדה המוסכמת על רוב חברי הוועדה, שהמערכת הציבורית סובלת מתורים ומחסור במשאבים ותשתיות ומהעדר אפשרויות בחירת המטפל. מומלץ לדון בנושא זה רק לאחר שיפור ניכר במערכת הציבורית. הדרך לצמצם את השימוש במערכת הפרטית היא על-ידי מודל מימון מאוזן ומפוקח המאפשר בחירת רופא במערכת הציבורית תוך פיקוח הולם, הגדלת משאבים ונוכחות מצוותים רפואיים בה".
הארבעה מוסיפים, כי הם ממליצים לשרת הבריאות "לשקול בכובד ראש מודל מאוזן ומפוקח של שימוש במימון פרטי במערכת הציבורית, על-מנת לאפשר בחירה בגורם המטפל ולמנוע התרחבות הפערים תוך מתן תשומת לב להמלצות של ועדות קודמות בנושא ולהמלצות המומחים הבינלאומיים שהופיעו בפני הוועדה, זאת כיון שקיים מחסור חמור במשאבים במערכת הבריאות הציבורית".
מי לפני מתי
במאמרי זה אני מבקש להצטרף לעמדת המיעוט של ארבעת חברי הוועדה ולהוסיף נקודת מבט על השר"פ שבגינה, נראה כי מאבקה של גרמן בשר"פ הוא בבחינת סגירת שערי האורווה כשהסוסים מזמן ברחו.
השר"פ נותן מענה לצורך של החולה ובני משפחתו בבחירה ובאוטונומיה,
באפשרות לבחור ברופא מסוים, הטוב ביותר שיש, ולא להשאיר את ההחלטה בשאלה מי ינתח בידי מערכת מינהלית או מקצועית של בית החולים. ברוב המקרים החולה או בני משפחתו מבצעים תחקיר ודרישה לגבי המחלה, מתייעצים עם גורמי רפואה וגורמים נוספים כמו למשל עם
הרב פירר, כשהנושא המרכזי להתייעצות הוא מי המומחה הטוב והמנוסה ביותר שיש לו "קבלות" על הצלחה בטיפולים דומים.
לדעתי, זוהי הסיבה העיקרית לדרישה לשר"פ, כפי שנרמז גם בדעת חברי המיעוט, וקיצור התורים, הגם שיש בו חשיבות, הוא משני. מי ינתח קודם למתי ינתח.
יש לזכור, כי כאשר מדובר בשאלה של חיים ומוות, משפחות החולים מוכנות לשלם כל מחיר, וגם מי שאין הפרוטה מצויה בכיסו - יעשה כל שביכולתו לגייס את הסכום הנדרש להציל חיים. רבות הדוגמאות לאיסוף תרומות, למכתבי רבנים והמלצות לתרומות. מי יכול לעמוד בפני ילד קטן הזקוק לניתוח במרכז רפואי בחו"ל, שבו נמצא רופא מומחה לטיפול במחלה ממנה סובל הילד?
מלבד הרצון להגיע לטיפול הטוב ביותר להצלת החולה, לצורך בשר"פ יש לעיתים גם ממד פסיכולוגי: הצורך של בני משפחה להרגיש כי הם עשו את כל מה שיש ביכולתם ולא חסכו מאמץ או ממון כדי להציל את יקירם. אביא בפניכם שני סיפורים עימם נפגשתי כששימשתי בתפקידי ניהול במשאבי אנוש בבתי חולים הדסה ובית חולים שערי צדק, שני בתי חולים בהם נהוג שר"פ שנים רבות.
"בשביל השקט הנפשי"
בזמנו נפגשתי עם ידיד שסיפר לי אז כי אביו, איש מבוגר, צריך לעבור ניתוח לאנוריזמה (מפרצת באבי העורקים הבטני) במחלקה לכלי דם. בשל התנפחות כלי דם, הוגדר האב כמי שיש לו בבטנו "רימון בלי ניצרה" והיה קיים חשש ממשי לחייו. ידידי ביקש לבדוק אפשרות לנתח את אביו דרך שר"פ. התייעצתי עם אחד הכירורגים הבכירים בבית החולים, מומחה במחלקה לכלי דם. שאלתי אותו אם יש צורך בשר"פ. אותו רופא בכיר ציין כי מדובר בניתוח מורכב וכי ממילא הוא יבוצע בידי שניים מתוך שלושת המנתחים הבכירים. לפיכך אין צורך אמיתי בשר"פ וזה בסה"כ "ענין פסיכולוגי", אמר במפורש. מסרתי את דבריו לידידי, אך ללא הועיל. ידידי לא נרגע וליווה את אביו לניתוח, כאשר לפני כן שילם בכל זאת סכום נכבד עבור ניתוח דרך השר"פ.
במקרה אחר פגשתי במסדרון בית החולים עמית לעבודה לשעבר. שאלתי אותו אם אני יכול לעזור לו והוא אמר שאשתו אמורה לעבור ניתוח להוצאת כיס מרה. הוא ביקש שאת הניתוח יבצע ד"ר X בשיטת לפרוסקופיה (ניתוח המתבצע בשיטה זעיר פולשנית ובאמצעות מיכשור אופטי זעיר). נאמר לו שד"ר X מומחה לניתוחים אלו. ניגשתי לד"ר X וביקשתי ממנו לנתח את אותה גברת. המנתח הסכים, אך ביקש מהמשפחה לדבר איתו יום לפני הניתוח. כעבור כמה ימים פגשתי את ידידי והתעניינתי אם אשתו עברה את הניתוח. הוא השיב בחיוב ואמר, שהעדיף שהיא תנותח דרך השר"פ "בשביל השקט הנפשי".
אין ספק שסוגיית השר"פ היא מורכבת ובעייתית בכל הנוגע לאיך ומתי מבצעים טיפולי שר"פ, איך לחלק את ההכנסות בין הרופאים לבין בית החולים ואיך ניתן להתמודד עם ההתנגשות הערכית הנובעת מהרצון לאפשר לפרט לבחור מי יטפל בו, מול הצורך כחברה לדאוג לרפואה שוויונית. כאמור, ועדת גרמן לא אישרה להרחיב את השר"פ לבתי החולים הציבוריים.
אלא שהשר"פ קיים בפועל בבתי החולים הדסה ושערי צדק, וגם במסגרת הפניית חולים למרכזים רפואיים פרטיים או על-ידי שימוש בביטוחים רפואיים משלימים ובחברות הביטוח. הוא גם ימשיך להתקיים בדרך זו או אחרת, משום שחולים ובני משפחתם יעשו את כל אשר ביכולתם להבטיח את רפואתו וחייו של יקירם וזאת על-ידי כך שידאגו לטיפול הטוב ביותר, על-ידי המומחה הטוב ביותר ובזמן הקצר ביותר, שזהו כאמור השר"פ.
