בשעה שכולנו מאוחדים בכאב על רצח גיל-עד, נפתלי ואייל, סכנת מוות מרחפת על ראשיהם של ילדי עוטף עזה שיצאו לחופשת הקיץ שלהם, כשאימת הרקטות המתפוצצות מרחפת מעל ראשיהם. להם לא יועילו האזהרות להימנע מנסיעות בטרמפים...
בימים אלה חייב כל אחד מאתנו לחוש שילדיו, נכדיו או ניניו מתעוררים בחרדה באישון לילה רועדים מפחד ומייחלים שהרקטה המייללת לא תתפוצץ עליהם. אם הקריאה ל"צדק חברתי" כינסה מאות אלפים מאתנו לכיכרות, הקריאה "צדק ביטחוני" לתושבי עוטף עזה, חייבת לכנס אותנו במיליונים,ולהניע את מקבלי ההחלטות להפסיק מיד את ירי הרקטות.
כפי שאיננו מתבקשים להציע לרופא המטפל במחלותינו איזה תרופות לרשום לנו, אנו חפים מכל ידע בנושא הצעדים שיש לנקוט להפסקת ירי הרקטות. אנחנו מממנים במיטב כספנו צבא אדיר, בוחרים מנהיגים שתפקידם לבחור בין החלופות שמציעים ראשי הצבא ולפקוד עליהם לצאת לפעולה. כולנו תושבי עוטף עזה, וזכותנו לקבל את מלוא הביטחון בו זוכים האזרחים במדינות המתוקנות שבעולם.