מלחמת האזרחים היהודית ערבית בארץ ישראל

במלחמה זו אנו מובסים, גם משום שבנינו מערכת ביטחון לאומית מיושנת, ארכאית הבנויה למלחמות העבר, ולא לאתגרים העומדים לפתחנו, ואשר מקורם בהתפוררות מדינות העולם הערבי במזרח התיכון. על חסרונותיה מערכת הביטחון הלאומית של מדינת ישראל פרסמתי באתר News1 לפני כשלוש שנים טרילוגיה של מאמרים שהשלישי בהם "מערכת ביטחון חדשה וצבא אחר – להיות או לחדול". במאמר זה תיארתי את מערכת הביטחון הלאומית הקיימת של מדינת ישראל, כמורכבת משתי זרועות עיקריות, אשר במצב הקיים, ולנוכח השינויים בזירת האיומים נגדנו, פועלת בחוסר איזון משווע בין ההשקעות האדירות בצה"ל, לבין מערכת ביטחון הפנים, שהיא בעצם משטרת ישראל וגופים אזרחיים שונים הקשורים אליה, וכן, במה שהיה מוגדר לתקופה קצרה "המשרד להגנת העורף", שתפקידיו מיגון אב"ך, מיקלוט, תפעול צופרי אזעקה והג"א, ושמרגע הקמתו ועד ביטלו בפועל, נגרר לריב סמכויות עם פיקוד העורף של צה"ל. אם נבחן את תקציב 2014 (המתואם) נגלה בקלות את הפערים בין שלושת גורמי הביטחון הלאומי: • מערכת הביטחון – צה"ל 58 מיליארד שקלים. • ביטחון פנים - משטרה 14 מיליארד שקלים. • המשרד להגנת העורף (ז"ל) 1 מיליארד שקלים. בסיכום: צה"ל, שתפקידיו כיום הגנת המדינה מפני איומים של מלחמה חיצונית של צבאות סדירים, ואשר באחריותו גם תפקידי הלחימה בטרור (ונעזר לשם כך במשטרה ישראל / משמר הגבול) מקבל תקציב הגדול פי ארבעה מתקציבי ביטחון-פנים, משטרה-מג"ב והגנת העורף. אם נבדוק כמה משקיע צה"ל מתקציבו למלחמה בטרור – שהוא היום האתגר העיקרי ולא המלחמה "החיצונית" בצבאות האויב הסדירים, נגלה שקיימת אי-התאמה תקציבית ופונקציונאלית כאחת, בין המשאבים המוקצים לאיומים החיצוניים, שסבירותם כיום נמוכה מאוד, לבין המאמץ האמיתי הנדרש באמת נגד טרור הפנים והחוץ של ערביי הארץ, כדי ליצור ביטחון לאזרחי ישראל.

לסוגיה יש היבטים חוקתיים, משפטיים ותפקודיים. צה"ל איננו אמור לשמש כגוף אזרחי משטרתי לתפקידי שיטור. לצורך זה קיימת המשטרה הכחולה, על הגופים והרשויות הכפופים לה: שרות בתי הסוהר, הרשות הלאומית לכבאות והצלה, הרשות להגנת עדים, והרשות למלחמה בסמים ואלכוהול. צה"ל בכורח הנסיבות נגרר בעל כורחו לפעולות שיטור, כגון באירועי יום האדמה הראשון, כאשר "ערביי ישראל" פתחו במרד אלים נגד המדינה בשנת 1976, ופיקוד צפון, בראשות האלוף יאנוש בנגל, פעל בכוח לדיכוי המהומות, בהן נהרגו 6 ערבים; וכן באירועי פינוי העיר ימית 1982, ובגירוש תושבי גוש קטיף וצפון השומרון. שני אירועי הפינוי האחרונים, היו פרשות חמורות ביותר מבחינת זכויות האדם, חרף חקיקתן בכנסת, אבל אם נתעלם לרגע מסוגיה זו, נגלה שצה"ל, כמדיניות של ממשלות ישראל מאז 1948, איננו פועל נגד ערביי ישראל בשטחה הריבוני, בכל הסוגיות של שמירת "שלטון החוק", והפרות סדר אלימות המתרחשות במגזר הערבי, בחומרה גוברת והולכת, מאז נחתמו הסכמי אוסלו לפני 21 שנים. אנו נגלה כמו-כן, שהפרת חוק איננה ייחודית רק בקרב העדה המוסלמית, אלא קיימת, ובצורה בוטה גם בקרב העדה הדרוזית, הנאמנה למדינת ישראל, משרתת בכל זרועות הביטחון, אך בכל אלה, גם מרשה לעצמה להפר חוק כל אימת שמדובר בהשתלטות על אדמות מדינה, ושינויי ייעוד של שטחים ירוקים ושמורות טבע בהר מירון, בגליל המערבי ובכרמל. ראינו לאחרונה גם פעולות אלימות נגד משטרת התנועה בכפרי הכרמל, שם הפריעו פורעים דרוזיים לשוטרים בעת שעסקו באכיפת חוקי התנועה. ועדיין לא דברנו על סוגיית המסתננים מאפריקה. ובמכלול זה, גם אם נטען ע"י גורמים אינטרסנטיים מהשמאל, שצה"ל לא יכול היה משפטית, לעצור את זרם המסתננים משטחי הנגב למדינת ישראל בין 2006 – 2013 (דבר שאיני בטוח בנכונותו) נמצא שהן שר הביטחון דאז, אהוד ברק, והן רמטכ"ל מוטי אשכנזי, לא מלאו את תפקידם בהגנת גבולות מדינת ישראל, והמחדל שבעטיו פלשו למדינה כמאה אלף מסתננים זרים, הוביל לפגיעה חמורה בבטחון המדינה, וליצירת בעיה חמורה של אוכלוסית מהגרים נוספת למדינה שהפכה להיות הצפופה ביותר בעולם. לאחרונה החלו ארגוני שמאל להמריד את המסתננים במחנות המעצר בנגב, דבר שהעצים והחמיר את הקונפליקט הערבי יהודי בממד הגירת המסתננים שהתווסף אליו, שכן מרבית המסתננים הינם מוסלמים משטחי סודן, דרפור ואריתראה ואלה מן הסתם יתווספו לצרינו הערבים. ואם צה"ל איננו רשאי או אחראי, לביצוע פעולות שיטור המיועדות למנוע אלימות, הסתננות בלתי חוקית לשטחה, והשתלטות על אדמות מדינה, הרי משטרת ישראל אחראית להן, אבל למשטרה קטנה וחסרת משאבים זו אין, לו גם רצתה, יכולת להתמודד עם כל הסוגיות החמורות הללו ברמת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, בעשורים הראשונים של המאה ה- 21. מכאן שמדינת ישראל, אם ברצונה להתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית, ולנהל את חייה בביטחון בעתיד הנראה לעין, חייבת לאזרחיה רפורמה מעמיקה בהגדרה, תכנון והקמה של מערכת ביטחון חדש הכוללת על-פי הצעתי, שתי זרועות עיקריות: "מערכת הביטחון החיצונית" ובצידה במתואם, "מערכת הביטחון הפנימית".

מפקדת הזרוע הלאומית החדשה ללחימה בטרור תקלוט לשורותיה את יחידות משמר הגבול, הימ"ם והיס"מ, ומצה"ל יועברו אליה יחידות ייעודיות שהתמחו בלחימה בטרור, כגון דובדבן, חטיבת כפיר, ויחידות סיור מיוחדות שיוקמו בהתאם להיקף סדר הכוחות הדרוש לאכיפת החוק והסדר במדינת ישראל. זרוע זו תגן על העורף האזרחי ועל גבולות מדינת ישראל מפני איומי טרור פנימיים וחיצוניים, והיא תורכב מכוחות ייעודיים שיתמחו בלחימה בטרור בגבולות המדינה ובתוכה. זרוע זו תפעל בתיאום מלא עם כוחות מערכת ההגנה הלאומית החיצונית (צה"ל החדש שלאחר הרפורמה) בכל שטחי הפריסה שלה, תסייע לה ותסתייע על ידה, במשימות הביטחון השוטף, במבצעים ובמלחמה כוללת. פירוש הדבר קשר תכנוני ומבצעי הדוק בין צה"ל החדש לבין זרוע ביטחון הפנים, שיהווה מכפיל כוח מבצעי של מדינת ישראל. מערכת ההגנה הפנימית תכלול בגרעין המרכזי שלה את המשטרה הכחולה, כזרוע שמשימתה העיקרית תהיה לחימה בפשע המאורגן, בתאונות הדרכים ובמתן הגנה על אזרחי המדינה מפני אלימות, פשיעה כלכלית והשתלטות לא חוקית על אדמות הלאום. זרוע ההגנה הפנימית תכלול מודיעין מבצעי ומונע פשיעה מכל הסוגים, שייבנה, הן ממודיעין סיגינטי מתקדם, והן ממודיעין אנושי שישדרג את יכולות משטרת ישראל לאלה של יחידת הסיגינט של אמ"ן - 8200. כחלק מרפורמה של הזרוע החדשה, תבחן המשטרה שינוי דרסטי של המבנה הארגוני המיושן שלה, מורשת המנדט הבריטי, שפעם אחר פעם הוכחה התפקודיות הלקויה שלו כמו במקרה חטיפת הנערים. הזרוע תהיה ניידת, יבילת אוויר, ים, ויבשה בהתאם למשימותיה ותיעזר בכל האמצעים החוקיים למניעת טרור פנימי, הפגנות לאומניות אלימות, אכיפת החוק על פולשים לאדמות מדינה ולרכוש פרטי על-פי דין ומשפט. בנושא זה, צה"ל לא יעסוק בפינוי פולשים אלא מערכת ההגנה הלאומית המורחבת שהמשטרה הכחולה תהיה חלק ממנה.

ההכרח להקים את מערכתה הגנה הפנימית נראה כיום חיוני, הכרחי וקיומי בשל ההתמרדות של ערביי ישראל והצורך לעצור באיבה את מלחמת אזרחים בין הערבים ליהודים במדינת ישראל, כי החלופה תהיה לקיחת החוק לידיהם של אזרחי ישראל, שיאלצו להתגונן נגד תוקפיהם במו ידיהם. ראינו בימים האחרונים את אזלת ידו של השר לביטחון פנים, ומפכ"ל המשטרה שאינם מסוגלים להרגיע, ולו חזית אחת במהומות המתרחבות כאש בשדה קוצים, בכל רחבי המדינה. יתרה מזאת, אלמלי נסוג ראש הממשלה מהמשך החקיקה להסדר הקרקעות בנגב, ולפנות עקב כך אלפי בדואים פולשים, לא הייתה בידי המדינה יכולת במצב הקיים לאכוף את החוק, ותוכנית הינתקות של בדואים מהשטחים שפלשו אליהן, לא יכולה הייתה לצאת לפועל בפזורה הבדואית בנגב, וממשלת ישראל לא יכולה הייתה במצב הפוליטי הקיים להפעיל אוגדות שלמות של צה"ל, כפי שהפעילה לגירוש ולהרס הישובים היהודיים בגוש קטיף והשומרון. על כן שילוש היקף כוח האדם של ביטחון הפנים מכ-30 אלף שוטרים כיום, לסד"כ של 90 עד 100 אלף לוחמי זרוע הביטחון הפנימי, הוא המינימום ההכרחי הנדרש להחזרת את שלטון החוק במדינת ישראל למקומו הראוי. העברת מחנות צה"ל לנגב צריכה אף היא לשמש מנוף לחיזוק ריבונות המדינה בנגב ובכל שטחי המדינה שנתפסו שלא כחוק. יש להקים מחנות ושטחי אימונים בשטחים שנתפסו על-ידי הבדואים שלא כחוק, ואושרו על-ידי בתי המשפט שהם בבעלות המדינה. על זרוע ההגנה הפנימית לפעול בכוחות גדולים, מצוידים באמצעי אל-הרג מתוחכמים לדיכוי מהומות ברגעי התרחשותן, ולא להניח, כמו שקרה בימים האחרונים בשועפט, ביתוניה ופסגת זאב, להרוס את סמלי המדינה ותשתיותיה בלא תגובה מיידית. הכנסת חייבת לבצע שינויי חקיקה של חוקי חרום ומניעת טרור והסתה לטרור, שיימנעו מבג"ץ להתערב ולעקוף את חוקי הכנסת באמצעות פסיקות הפוגעות ביכולתה של הרשות המבצעת להגן על אזרחיה, שלומה, ובטחונה.