זהו. החלטתי שעכשיו אני אספר. כי כל החיים זה משהו מסוכן. למעשה אין אפילו אחד שיוצא מהם חי. והשאלה תמיד זה עניין של סיכוי. וכבר סיפרתי למיכלי, מיכלי שפר, כשהייתי לפני שבוע במאהל ארלוזורוב, שאם ייפול עכשיו, חלילה, טיל בתל אביב ועשרה ייהרגו, הסיכוי שלה (יש 400,000 איש בתל אביב) להיות בין העשרה האלה הוא אחד לארבעים אלף. כאילו, יש לה הרבה יותר סיכוי לזכות בפרס הגדול בפיס. כי רבאק. לא רק שכבר הייתי בחיים במלחמת המפרץ, כשהטילים שירדו כאן היו סקאדים, שראש הנפץ של כל אחד מהם פאקן חמש מאות קילו T.N.T, ושבששת הימים קלקיליה שרצה חיילי הלגיון הירדני עם ים של ארטילריה תיקנית שהפגיזו בפגזי 130 מ"מ מערבה עד שכאבו להם הידיים. רבאק, אני עשיתי צבא. והייתי בצוללת שניסו לדפוק אותה עם פצצות עומק, כן ממש כמו שראיתם בסרטים, ואחר כך כל המילואים הייתי חובש על כלי שייט שהיו או בבט"שים במימי לבנון או ב"מבצעיות", כאילו, רבאק!!! טיפטוף של פאקן רקטות מגוחכות? סיכוי של אחד למאה אלף, או אחד למיליון, לחטוף? זה מה שאמור להכניס אותי לחרדות? אז בואו אני אספר לכם. על מלחמת שלום הגליל. סיפור שבפומבי לא סיפרתי עד היום.
מהירות של דבור
דבור עשוי מנייר כסף של סיגריות, או של שוקולד. וואלה לא שום דבר יותר עבה מזה. ובימים הראשונים של שלום הגליל פיטרלנו, אנחנו, שני דבורים, מול חוף צידון. צה"ל, כאילו, חי"ר, שריון וחיל אוויר, נלחם נגד צור ביבשה, ואנחנו שמרנו שמחבלים לא יברחו משם בסירות לים. והיו שניסו וירינו, וחלק השמדנו וחלק ברחו חזרה, וביום השלישי נכבשה צור, ונעשינו מיותרים, וקיבלנו פקודה לזוז צפונה, לעשות אותו דבר מול בירות. והפלגנו. דבור נוהג להפליג "1,000 מהחוף". "1,000" זה אלף יארד. כל
חיל הים עוד עובד במידות בריטיות. אלף יארד זה 920 מטר. מהחוף. כאילו, די מחוץ לטווח יעיל של נק"ל, ובטח מחוץ לטווח יעיל של אר-פי-ג'י. מהירות של דבור אז, דבור היא ספינה זעירה אמריקנית שנולדה לשימוש בנהרות של וויאט נאם, מהירות של דבור הייתה 14 קשר. כאילו, 14 מייל ימי לשעה. מייל ימי הוא כ-1,800 מטר. עושים כפול שתיים פחות עשרה אחוז כדי להגיע לקמ"ש. 14 קשר זה 25 קמ"ש. מהירות חוקית של אופניים חשמליים. והפלגנו צפונה, אל בירות. ובדרך בצד ימין הייתה גבעה גדולה. כמעט עגולה. "דאמור ".
מתחם אוטונומי של "אמל". הגירסה דאז לחמאס, חיזבאללה, ועז א דין אל קסאם גם יחד. ודאמור טרם נכבשה. וכמו שאנחנו מתקרבים אנחנו רואים סטי"ל עומד, הרחק מאוד מערבה, אלמלא עומק המים אפשר היה לנחש שהוא עוגן, רחוק מאד, ולפניו, כאילו בינו לבינינו, קמים מדי פעם מתוך הים החלק, שטוף השמש של שעה עשר בבוקר ביום קייצי, גייזרים רגעיים של מים. דאמור יורים עליו . 130 מ"מ. תותחים סטנדרטיים סובייטיים. והוא עומד מגחך מחוץ לטווח. הם לא מגיעים אליו. ואנחנו ממשיכים צפונה. "1000 מהיבש". כאילו אנחנו בסרט. הרי בטלוויזיה. כשרואים, נגיד, דו קרב בין שני אקדוחנים הכדורים אלינו הרי בחיים לא יגיעו. הרי יש את הזכוכית של המסך. אין מצב שהכדורים שהם יורים אחד בשני יגיעו אלינו, לסלון!!! אז דאמור ירו על הסטי"ל. באור שמש מלא, עשר בבוקר ביום קיץ. ואנחנו המשכנו. אלף יארד מהחוף. צפונה. עד שגייזר, גבוה פי חמש מכל הדבור, התרומם לנו חמישה מטר מצד ימין, לפני החרטום. ווי לי!!! מה, זה לא טלוויזיה? הם אשכרה יכולים לירות לא רק על הסטי"ל אלא גם עלינו? היו צעקות. ופקודות בצעקה. כהרף עין פנינו חדות שמאלה, מערבה, ופתחנו מצערות עד הסוף. נמלטים כמו ארנבות מערבה. לצאת מהטווח. במנועים רועמים בקצה גבול היכולת. ב-25 קמ"ש. וכל העת שריקות מחרידות ליד האוזן וגייזרים ענקיים מתפרצים כל חמש או שש שניות מימין או משמאל לחרטום. אני ישבתי בכסא הצופה על הגשר. כשכל הספינה עשוייה נייר כסף של סיגריות לא ממש יש טעם לרדת למטה. הפנמתי בדיוק מה קורה. כמו בהוצאות להורג האמיתיות שרואים עכשיו כל הזמן ביו טיוב, היה ברור שאו שכן או שלא, שבאור יום מלא וקייצי רואים בבירור את הגב שלי ומכוונים אליו ולוחצים על ההדק, ופשוט כזה, הייתי שם. ועוד החטאה. ושוב החטאה, עד שראיתי את דופן הסטי"ל זקופה מעלינו, והבנתי שגם אנחנו יצאנו מהטווח. כאילו, רבאק. יונה לא מפחידים ביין.