הציבור הישראלי לא היה מוכן למלחמה והוא הופתע מחומרת האיום ומהשינוי הדרמטי בשגרת חייו. כבעבר, ההסתגלות למצב החדש הייתה מהירה.
התחושה בקרב רבים היא שמדובר במלחמת אין-ברירה, ממש "על הבית". האזרחים והחיילים מאמינים שאנחנו צודקים והאמונה הזו הזינה את רוח הסולידריות, חיזקה את הדחף לפגוע בחמאס והעניקה רוח גבית לממשלה ולצבא. זה לא מנע עימותים, ביקורת והתבטאויות קיצוניות משני צידי הקשת הפוליטית.
אין ספק ש"כיפת ברזל" תיזכר כהישג החשוב ביותר משום שבלעדיה היה העורף הישראלי, כולל הפעילות במשק, נפגע יותר. היא אפשרה לדרג המדיני לקבל החלטות כשהוא משוחרר מהרושם של האבדות בעורף. "נשק המנהרות" לא הפתיע אבל מספרן, עומק חדירתן אל היישובים והמשמעות האסטרטגית שלהן לא הופנמו די הצורך (למעט האפשרות של ניצולן להברחת אמל"ח וחטיפת חיילים). הפגיעה במנהרות לא נקבעה בתחילה כאחד היעדים של המבצע ורק לאחר שהתבהר גודל האיום הפך הנושא ליעד חשוב. הפגיעה החלקית במנהרות וביכולת הירי היא הישג אבל זהו הישג זמני, אם לא יוקם מנגנון פיקוח יעיל לאחר המלחמה.
האבדות בקרב חיילינו כבדות עד מאוד וקשה להשתחרר מהמחשבה שאולי הפעלה אחרת של הכוח הייתה מצמצמת את הפגיעות. התחושה הכללית היא שצה"ל התנהל בכבדות במהלך רוב ימי המערכה ושהוא הופתע ממאפייני הלחימה ומההעזה והיצירתיות של אנשי החמאס. הרגישות בציבור היהודי לנפילת חיילים בלטה שוב כ"בטן הרכה" שלנו והפכה לגורם עיקרי המשפיע על קבלת ההחלטות ומונע מיצוי של היכולות. בלם זה עלול להציל את החמאס מתבוסה צבאית, מדינית ותודעתית.
גם לאחר שבועות של לחימה החמאס ממשיך להילחם, לשגר רקטות ופגזי מרגמות ולתקוף דרך מנהרות. טרם שברנו את כוחו ואת רוח הלחימה שלו והארגון מצטייר ככוח חזק, נחוש ומתוחכם העומד לבדו מול המדינה החזקה במזרח-התיכון.
יש לציין גם את ההשפעה התדמיתית של תקלות מבצעיות והיתקלויות לא מוצלחות, שחזרו על עצמן, ושבהן נגרמו לצה"ל אבדות. אם לא תיסדק התדמית שחמאס בנה לעצמו, והוא ייצא עם הישג כלשהו, יהיו לכך השלכות חמורות על כל התמודדות עתידית עם ארגוני טרור איסלאמיים כגון חיזבאללה ודאע"ש. לכן, אין ברירה אלא להמשיך במערכה הצבאית, אלא אם יושג הסדר שבמסגרתו החמאס יפורק מנשקו וינוטרלו המנהרות ההתקפיות.
יש להצר על כך שהמנהיגים הפוליטיים ושדרת הפיקוד הצבאית של חמאס יצאו כמעט ללא פגע.
בזירה ההסברתית-תקשורתית זכתה ישראל לתמיכה זמנית וההתנהלות השקולה של הממשלה יצרה תנאים נוחים לביצוע המהלכים הצבאיים. עם זאת, ככלל, ובמיוחד נוכח מראות ההרס מהרצועה, דעת הקהל העולמית הייתה ונשארה ביסודה עוינת למדינת ישראל. קבוצות ואישים באירופה ומחוצה לה (שלא לדבר על
ארדואן...) אינם נרתעים כיום מלהביע דעות אנטישמיות מובהקות ולפגוע בקהילות יהודיות.
כשהעולם נוכח לדעת שהרקטות של החמאס אינן מסבות אבדות לאוכלוסייה האזרחית הופנתה תשומת הלב לממדי הפגיעות בנפש וההרס בצד הפלשתיני. ניתן להבחין בשינויים בעמדות המדינות והאו"ם ובסימני הלחץ על ממשלת ישראל כדי שתסכים להסדרים שאינם משרתים את האינטרס הישראלי. בהקשר זה, אין מנוס מלקבוע שהקהילות היהודיות בעולם "נאלמו דום" כשמנגד דווקא תומכי חמאס הפגינו פעלתנות רבה. ניתן היה לצפות שידידי ישראל בארה"ב ייזמו יותר פעילות ויפעילו השפעה רבה יותר על מקבלי ההחלטות שם.
מדינות אחדות בעולם הערבי, והרש"פ, אינן מצטערות על הפגיעה בחמאס אבל התמשכות המבצע וחוסר ההכרעה במערכה גורמים לשינויים בדעת הקהל בתוכן. ברור למחנה המתון יותר בעולם הערבי שישראל בולמת שלוחה של האיסלאם הקיצוני השוטף את המזרח-התיכון. מפגש האינטרסים בין ישראל לבין מספר מדינות ערביות מתונות מהווה הזדמנות נדירה לקבע הסדרים המועילים לישראל ולמדינות אלה ויש לנצלו לפני שיחול בו שינוי.
בלית-ברירה, יש לפעול לחיזוקה של הרש"פ על חשבון חמאס ולשלב את הרשות בכל הסדר עתידי בעזה, כולל שליטה על המשאבים שיופנו לשיקום הרצועה. באשר לקטר המזינה בכספה את הפעילות של חמאס יש להיוועץ בכל אלה שנפגעים ממנה כיצד להתמודד עם האיום שהיא מציבה. לקטר ולטורקיה אין להעניק שום תפקיד בהסדרים עתידיים ברצועה.
הוכח שוב שבקרב ערביי-ישראל יש כאלה שנאמנותם למדינה רופפת. גורמים קיצוניים בקרבם אינם מסתירים את עוינותם למדינה ולממשלתה. התנהגות זו מעוררת כעס במגזר היהודי ומערכת היחסים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי הולכת ומידרדרת. בקרב ערביי ישראל יש רבים שחשים מאוימים וגם בקרב היהודים יש רבים שתוהים כיצד ינהגו ערביי ישראל, כאשר המדינה תקלע למצוקה ביטחונית קשה יותר.
היחסים עם הממשל של אובמה הועמדו שוב במבחן ובקרב הציבור הישראלי האכזבה רבה. העמדות שארה"ב נקטה בקשר להסדרת העימות בעזה, ההיצמדות לקטר ולטורקיה, הפסקת הטיסות לישראל ועוד פגעו קשה בתדמיתה של ארה"ב בעיני הציבור הישראלי. רבים מתייחסים לממשל של אובמה כמי שהצטרף לאויביה של ישראל ויהיה קשה לתקן את התחושה המעוותת הזו. כמובן, חשוב ביותר לשמר את תמיכת ארה"ב ואירופה בישראל ולזכור שארה"ב הינה בעלת-ברית ולא אויבת, למרות שיש מחלוקות עמה.
ולבסוף – ההשפעה על המשק. העלות הישירה והעקיפה של המבצע תשפיע מאוד על סדרי הקדימות התקציביים של הממשלה בשנים הקרובות. צורכי ההתעצמות, כולל חידוש המלאים וההצטיידות, ינגסו חלק ניכר מהמשאבים הלאומיים. "החברתיים" יצטרכו שוב להמתין לימים טובים יותר לפני שדרישותיהם הצודקות ייענו.